מיני-גולף ותרנגולי הודו

פורסם ב:

אני חושב שזה היה בסוף הקיץ כשהגעתי לקנדה, ילד קטן עם אסתמה. ביליתי את השבועות הראשונים שלי שם בבית החולים בגללה. כשיצאתי, כבר היה סתיו. זה לא שלא אהבתי את מזג האוויר בקנדה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר התלהבות מהשלג, הראשון שראיתי ממש נופל, ומהבגדים הגדולים והמנופחים. אבל איפשהו החורף האפרורי הזה ישב עלי, ושמחתי לקיץ – שמש, לשם שינוי, ובגדים קצרים. וטיול ארוך ארוך. חמישה אנשים באוטו. שבועיים בדרכים באמריקה.

***

המבנה של הטיול היה פשוט. נכנסים לאוטו ונוסעים. שני ילדים, בני עשר ואחת-עשרה, במושב האחורי וסבתא שמנסה להרגיע אותם. אין סיכוי ללכת לשום מקום מעניין כי הילדים רק רוצים לקרוא, או מה שזה לא יהיה שאח שלי רצה לעשות באותם שנים. אז נוסעים, ומנסים לגרור את הטיול לאתרים כאלה או אחרים, ומסיימים את היום תמיד במלון דרכים. מוטל אמריקאי, האוורד ג’ונסון או איזו רשת מלונות אחרת שנפרסת לה מחוף אל חוף, מהדרום הישן ועד קנדה הצוננת. והמלונות הללו, המוטלים, הם הזכרון החזק ביותר שלי מהטיול הזה, בקיץ 1989.

***

משטחי אספלט זה הדבר הראשון. כל מוטל מלווה במגרשי חניה בלתי סבירים לחלוטין. ליד הכניסה למשרד לרוב יש גג כזה, ושם היינו עוצרים עם האוטו בזמן שאבא שלי הלך להשיג לנו חדר. דקה אחר כך וכבר חנינו במקום החניה האלכסוני ישר מול החדר. תוך שתי דקות התיקים בחדר, ותוך חמש דקות כבר אני ואחי כבר בחוץ, חולפים על פני עציצים ירוקי-עד ושטחים אפרפרים לחדר המשחקים.

מכונות פינבול ישנות עומדות זנוחות בצד, ולידן משחקי וידאו שכבר אז היו מיושנים – Defender, בטח היה שם, ואיזה נציג ממשפחת פק-מן. אבל לשם שינוי הם לא עניינו אותי. אני ידעתי מה אני רוצה. אם המוטל היה שווה משהו, באמצע החדר היה עומד לו מסלול מיני גולף קטן. חור אחד, בתוך ארגז עץ גדול ושטוח. בכל מוטל הוא היה קצת שונה. פעם מסלול מפותל בתוך מבוך דשא סינתטי. פעם רמפה מסולסלת. פעם טחנת רוח, במיטב המסורת. לאורך הטיול כולו השלמנו כמעט סט מלא. שם היינו מבלים עד שההורים היו באים לקחת אותנו לארוחת ערב, משחקים איתנו איזה משחקון קצר.

הולכים לאכול, ולישון. וקמים בבוקר. ונוסעים. עד שמגיעים לעוד מוטל.

***

כל זה היכה בי היום, הזכרונות נשטפים להם מארונות מאובקים. והכל בגלל ה-Gobbler: מוטל שהוקם בסוף שנות ה-60 ולוקח את כל המוסכמות של הסגנון לקיצוניות מופרכות לחלוטין. מוטל שאמנם אין בו מיני-גולף, אבל זה באמת ההחמצה היחידה באותה אנדרטה לארכיטקטורה האמריקאית של אמצע המאה העשרים, שהצליחה להיות עממית וגרנדיוזית באותו הזמן.

על ה-Gobbler קראתי באתר של ג’יימס ליילק, האיש שלקח על עצמו, במו ידיו, לשחזר את ארצות הברית שבין שנות ה-40 ל-70, כפי שהיא מתבטאת בספרי בישול ושלטי פרסומת.,קופסאות גפרורים, ספרוני קומיקס, ועיתונים. ולא רק לשחזר, אלא גם לנתח, ללעוג ולצחוק צחוק רועם על פשעי העיצוב של העבר. לעג וצחוק שנובעים מנוסטלגיה ואהבה לא פחות מזעזוע. ליילק השיג פרסומות ל-Gobbler, שתואר באופטימיות חסרת תקדים כ-“מוטל הגרוּבי ביותר בוויסקונסין”, והוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות שלו, בלי רחמים. ובונוס בסוף – סט תמונות של המוטל בשנות ה-90, 20-30 שנה אחרי ימי הזהר המפוקפקים שלו. בשבילי – התקף נוסטלגיה חסר תקדים.

חלק מהחומרים באתר, שפעיל מאז אמצע שנות ה-90, היו מוצלחים מספיק כדי להוציא אותם כספר. וחבל, כי הם כבר לא זמינים לצפיה. אבל אפילו רק מהשאריות אפשר למלא ארוחה מלאה, ולכן אני אשאיר אתכם עם אחד החלקים המשובחים באתר, The Gallery of Regrettable Foods – ספרי בישול משנות ה-40 עד ה-60, בכל הדרם הנוראי.

בתיאבון.


פורסם ב:

by

Comments

4 תגובות על “מיני-גולף ותרנגולי הודו”

  1. תמונת פרופיל של Rich Text Editor
    Rich Text Editor

    אם אתה בעניין של מוטלים, תנסה לעיין ב-ultra swank שהוא מקור נפלא לאדריכלות googie, מוטלים, דיינרים, קניונים ומרכזי קניות ובכלל לוינטאג' אמריקאי ושבדי. יש עוד כמה אתרים ובלוגים מעניינים שגורמים לטעם הרע של אז להיראות הרבה יותר טוב מהטעם הרע של היום.

  2. תמונת פרופיל של יעל
    יעל

    נסענו לאורך נהר הסנט לורנס,עד לחצי האי הקרוי גאספה(Gaspe), היה ערפל כל הזמן, האנשים דיברו בצרפתית שנשמעה לנו כאילו נלקחה מכפר הצרפתי שלפני מאתיים שנה (ואומנם כך היא), אכלנו לובסטרים, למדנו על ההיסטוריה של קוובק, על ג'ק קרטייה, על שבט האינדיאנים- המיקמאק ןעל הפוליטיקה של הeastern provinces בכלל וקוויבק הצרפתית בפרט.
    ראינו אלפי ציפורים מסוג סולה מקננות על אי אחד, סלעים שגלי הים עיצבו בצורת שער ועל כן נקרא המקום Perce (מנוקב) וכמעט ראינו לויתנים וגם היו לא מעט מתחים בין בני המשפחה בטיול זה…

    וכל מה שאתה זוכר אלה המוטלים והמיני גולף.

  3. תמונת פרופיל של אבנר קשתן

    הייתי צעיר מדי בשביל המתחים, חוששני, אבל את הציפורים על ה-Perce אני זוכר, וגם את הלוויתנים שאנשים רצו מצד אחד של הסירה לשני בשביל לראות, וכל אחד ראה זנב של לוויתן בכל גל שנשבר. על המיקמאק אני לא זוכר כלום.