היום לפני חמש שנים, ב-16 ליוני 2004, ישבתי לי בקפה נונה ברחוב אבן גבירול¹. הידיים שלי רעדו. משהו נתקע לי בגרון, אני לא בטוח מה. הכנסתי את כרטיס ה-PCMCIA לתוך חריץ ההרחבה של המחשב הנייד וראיתי את מילות הקסם מופיעות על המסך בפעם הראשונה: Wireless Network Found.

אני לא התרגשתי ככה מאז שנת 1989, כשבפעם הראשונה ראיתי תווי ASCII מופיעים להם על המסך שלי, שורה אחר שורה, בקצב של 1200 ביטים לשניה, כשהתחברתי לראשונה ל-BBS. זה היה… מדהים. מידע ממחשב מרוחק מופיע אצלי על המסך, בזמן אמיתי. העולם האמיתי נדחק לו לירכתי הבמה, ואני נמצא עמוק בסרט מדע בדיוני. העתיד כבר כאן. שוב דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

ככה הרגשתי גם ב-2004. אני חושב שלא הצלחתי להחניק צחקוק נרגש כשראיתי את גוגל מופיע על המחשב שלי, סתם ככה, מהאוויר. מיד עדכנתי את הבלוג שלי, כמובן, כי באותה תקופה הכל היה חייב לעלות מיד ל-LJ, אבל שוב היתה כאן תחושה של… העתיד בפתח. שינוי פרדיגמה. שינוי שהוא לא רק טכנולוגי אלא חברתי ותרבותי.

אני חושב שצדקתי בנבואות שלי בשני המקרים. ב-1990 חזרתי לארץ עם מודם 2400BPS והתחברתי לקהילת ה-BBSים והדואר האלקטרוני של אולטינט באותה התקופה. שם שמעתי על האינטרנט, והתחברתי לאחד מספקי הרשת הראשונים, DataServe, לחיבור יוניקס. משם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. מאז 2004 התחלתי להסתובב עם הלפטופ לכל מקום, לחפש רשתות אלחוטיות. בהתחלה היו מעט – נונה היה בין המקומות הראשונים שסיפרו רשת אלחוטית. השמועות דיווחו על אי של Wifi באזור כיכר מסריק, אבל זה אף פעם לא עבד. הייתי הולך הרבה לקפה ג’ו בחשמונאים אז, למרות המיקום, בשביל השילוב המנצח של מזגן, חשמל ורשת – אז עוד היה צריך לבקש רשות לחבר את המחשב לחשמל, לא כמו היום.

אז החיבור לאינטרנט, ממשיכם של ה-BBSים, לא נעלם. הוא פשוט נטמע ביום-יום, הפך להיות חלק משגרת החיים שלנו. גם הגלישה האלחוטית הפכה לברורה מאליה, למרות שהטכנולוגיה עצמה משתנה – כמו שהאינטרנט החליף את ה-BBSים, ככה גם החיבור הסלולרי מחליף לאט לאט את ה-wifi, פשוט כי לחברות הסלולר כבר יש תשתית פרוסה בכל מקום. אבל מה הפרדיגמה הבאה? ב-1989 ראיתי איך אנחנו עוברים ממחשבים מבודדים למחשבים מחוברים. ב-2004 ראיתי איך החיבור נהיה אוטומטי, שקוף, בלתי פוסק. מה הלאה? אני לא יודע. אני רק מחכה בקוצר רוח.

1. לא, הם לא שילמו לי בשביל להזכיר אותם כאן. חלאס! נגמר הסיפור! לאף אחד כבר לא איכפת!

2. תגידו, אתם כאלה שקוראים הערות-שוליים גם כשלא שלחו אתכם אליהן? תרימו יד אם קראתם את זה לפני שהגעתם לסוף!

ראיתי היום בחורה ברחוב, בת 20 לכל היותר, לובשת גופיה עם הדפס של מיקי מאוס. מיקי מאוס!

מה לה ולמיקי מאוס? מה הקשר בין בחורה בת 20 לעכבר בן 81, שלא הופיע בקולנוע כבר עשרות שנים, שמוצא את עצמו עושה חלטורות מטריקס במשחקי מחשב ומופיע, מעשה שוורצנגר, בקטעי ארכיון מעובדים בסרטים חדשים?

מיקי מאוס עדיין חי וקיים במודעות הציבורית. הוא עדיין מסמל לנו את חברת וולט דיסני כולה, שלא לומר את כלל התרבות האמריקאית. לאנשים מסוימים הוא סמל לתום וליושר. לאנשים אחרים הוא סימן לשטחיות של המחשבה האמריקאית, או לאימפריאליזם התרבותי שלה.

אבל מיהו המיקי הזה שהתברג לו כל-כך יפה למודעות שלנו? מה הקטע שלו? אני פשוט לא מצליח לבנות לי תמונה בראש של מי זה מיקי מאוס. את חבריו לגווארדיה הותיקה של הדמויות אני יכול לאפיין לא רע – לבאגס באני יש את החוצפנות ושביעות הרצון העצמית. לקרמיט יש את הנבעכיות החמודה, ואפילו לדונאלד דאק, הקולגה הצמודה של מיקי, יש איזו נרגנות חיננית. אבל מיקי? כלום! לוח חלק!

אולי האנמיות הזו היא שמאפשרת לו להיות כל-כך אוניברסלי. אפשר להשליך עליו כל מה שנרצה כי אין לו מספיק אופי משלו. זו טכניקה מקובלת באפיון גיבורים של ספרי ילדים ונוער, כך קראתי, כי זה מאפשר לקורא להכניס את עצמו לתפקיד הגיבור. בסרטים הראשונים אולי עוד היה לו איזה אופי, כמו שאפשר לראות בסרטון המקורי שם למעלה, אבל הוא פשוט עשה לעצמו ניתוח הסרת אופי ציבורי כדי לחיות לעד. אף אחד לא יכול לא לאהוב אותו, או לאסור על שידורו. הוא איבד את אופיו, אבל הפך להיות הלוגו הרשמי של החברה. מיקי מאוס מעדיף לעבוד מאחורי הקלעים, בצללים. צילו נח על כל דבר שיוצא מהאולפנים. מי יודע מה הוא יעשה הלאה.

The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world that he didn’t exist

- The Usual Suspects

בעקבות הכתבה של עידו קינן בעין השביעית על תופעת הפרסום הסמוי בבלוגים התעורר לו הרבה רעש בבלוגוספירה, בין השאר בהצעתו החוזרת של יהונתן קלינגר לניסוח קוד אתי לבלוגרים, על משקל הקוד האתי של עיתונאים. אני מסכים מאד עם דובי קננגיסר ועם נעמה כרמי על הסיבות למה קוד כזה הוא מיותר, אבל אני רוצה לחדד נקודה ששניהם העלו.

מיהו בלוגר? מישהו שכותב בלוג, כמובן, אבל מה המשמעות של בלוג, בהקשר הזה? בלוגר זה לא מי שיש לו וורדפרס מותקן או חשבון בישראבלוג. בלוגר זה מי שיוצר תוכן באינטרנט – בין אם זה בבלוג יעודי עם דומיין משלו, או בפרופיל שלו בפייסבוק, או אפילו בטוקבקים בבלוג של מישהו אחר או בתגובות לסרטים ב-YouTube. אין ספק שהיחס ל-“אחד שיודע” בטוקבק ב-YNet לא יהיה כמו לבלוגר עם אתר מבוסס שמזדהה בשמו, אבל בסופו של דבר שניהם מתבססים על עקרון – שהאינטרנט, ובעיקר ה-2.0 המציק הזה שמדברים עליו, בנוי על תוכן של גולשים – של כל הגולשים, לטוב ולרע. הבלוגרים הם לא נפרדים מכלל הגולשים. המודל הישן, בו יש יחס חד-כיווני וחסר-איזון בין העיתונאי והקורא שמחייב דרישתם לסטנדרט אתי מוגבר הם מיושנים – הסטנדרט האתי הזה, כפי שדובי מציין, תופס לגבי כולם.

בבלוג של יהונתן קלינגר מגיב שוקי גלילי:

[…] חלק מהעניין עם בלוגים הוא שכל אחד יכול לפתוח אחד, וכל זמן שאין קוד אתי למגיבים – שלא לדבר על אפשרות לאכוף אותו – בעל בלוג רשאי ולפעמים אפילו חייב למחוק.

כאן לב העניין. כל אחד יכול לפתוח בלוג, ולהגיב לבלוג, ולכן כולם כאן יוצרי תוכן, והאתיקה החברתית הבסיסית מחייבת את כולם.

לא נשאר עוד דבר קדוש באמריקה? לא מספיק שנבחר נשיא שחור, שלא לומר קומוניסט אנטי-אמריקאי, אבל גם קודש הקודשים של האתוס האמריקאי, הפרוור, נמצא גם הוא תחת התקפה. מה עוד רוצה בן-אדם אחרי שבוע ארוך בעבודה, חוץ מלצאת בסוף השבוע אל החצר הקדמית שלו, הזהה לכל החצרות הקדמיות של כל השכנים שלו, שגם הם זהים אליו לחלוטין – גברים לבנים, במעמד הבינוני, שמשקיעים בדשא שלהם בדיוק את אותו המאמץ שמשקיעים שניהם בשביל שהוא יהיה בדיוק – אבל בדיוק! – אותו דשא כמו כולם. רחוק מהערים הצפופות שם גרים שחורים, ומהגרים, ובימינו – חו”ח – גם מוסלמים!

לפני כמה שנים חייהם של תושבי קייטי, עיר פרוורית קטנה בטקסס, הוטרדו עקב הקמתו של מסגד בשכנות אליהם. אמנם הסתבר שהמתיחות הבין-דתית היתה בעיקר ברווז עיתונאי, אבל עדיין: מסגד בלב טקסס? הנשמע כדבר?

ועכשיו המגזין נשיונל ג’יאוגרפיק פרסם תמונה שצולמה ב-2002 בדירבורן, במדינת מישיגן. עוד עיר שקטה, פרוורית, אמר`יקאית עד כדי כאב: עיר הולדתו של הנרי פורד, אבי תעשיית הרכב של ארה”ב. אבל מאז מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70, אלפי מהגרים ערביים התחילו להגיע לדירבורן. ומאז המלחמה האחרונה בעירק, יותר ויותר פליטים מוצאים את דרכים לשם, ושליש מהאוכלוסיה כבר מונה אזרחים ממוצא ערבי, נוצרים או מוסלמים. אז האם יש פלא שאפילו מעוז הגבריות האמריקאי, כיסוח הדשא בחצר הקדמית ביום ראשון, נלקח מידי הגבר הלבן, המסכן והמדוכא?