A song like "What's Going On" [has] that single "woo" at the end of the second verse – you know that woo – that single "woo." […] That's what you remember. The silly things, the little things… there's only one, and it makes the song. […]
That's rock and roll.Russel Hammond – Almost Famous (2000)
מי שמכיר אותי כבר יודע כמה אני אוהב את הסרט הזה – בגלל המוזיקה שלו, והאמריקנה שלו, ובעיקר בכלל הדמות הראשית, הילד החנון והחמוד שהאובססיביות שלו וילמוזיקה היא מפלט, כמו לחנונים רבים וטובים, למקום בו הוא מקובל. הציטוט הנ”ל הוא מאחד הסצינות שנחתכו בגרסא הקולנועית, אבל שחזרו אלינו בגרסאת הבמאי, Untitled, שאפשר למצוא ב-DVD וב-Blu-Ray, והיא חלק מהסבר של הגיטריסט של הלהקה על מה הוא אוהב במוזיקה.
ואני לא יכול שלא להסכים איתו. כל-כך הרבה פעמים אני מתלהב – לאו דווקא מהקצב של שיר, או מהמלודיה, או מהוירטואוזיות של הנגינה (למרות שכל אלה חשובים מאד, כמובן), אלא מאיזה אלמנט קטנטן, איזה “woo” כזה, איזה hook שתופס לך את האוזן ומקפיץ לך את הלב, שמתחבא לו בין הבתים והאקורדים ופשוט עושה לך טוב על הלב.
השיר הראשון שאני זוכר שתפסתי אצלו זיז-צליל כזה היה Late In The Evening, של פול סיימון. השיר כולו מלא חדוות חיים, יש לציין, אבל בבית האחרון יש קטע קטנטן, ארבעה תווים על כלי נקישה, שלא חוזר בשום מקום אחר בשיר. וצליל העץ הזה כ”כ קופצני, וכל-כך מפתיע כל פעם מחדש, שהוא לא יכול שלא להעלות לי חיוך על הפנים כל פעם שאני שומע את השיר הזה. אם הוא היה חוזר בכל בית הוא היה מאבד את האפקט שלו, הופך להיות עוד אלמנט בתזמור. אבל ככה, הוא סוד קטן שמתחבא בין הכלים.
שיר נוסף כזה הוא Yoshimi Battles The Pink Robots, pt. 1 של הפליימינג ליפס. גם הוא שיר חביב ביותר (בעיקר כשוויין קוין, הסולן, מנצח על הקהל בביצוע שירה-בציבור באמצעות בובת-יד של נזירה), אבל שוב, בבית הראשון, מיד אחרי השורה השניה (“She has a black belt in karate”) יש מקהלה קטנטנה של קולות רקע שצועקים “whoa-whoa”, כמו מריעים לחגורה השחורה של יושימי. וגם הם אומרים את שלהם ולא חוזרים על עצמם, וזה הופך להיות חלק כזה חמוד בשיר.
ומהצד השני יש את אני חולם על נעמי, בביצוע החלונות הגבוהים. בסוף כל בית, ולקראת הסוף אחרי כל שורה, יש צליל “בוינג”, שטותי ומטופש, וחביב בהחלט. אבל החזרה עליו שוב ושוב – ושוב ושוב ושוב, בסוף השיר, הופכת אותו מאידיוסינקרטיות חמודה לסתם עוד חלק מהשיר. וחבל.
יש לכם עוד סודות כאלה? Wooים קטנים שממלאים אתכם אושר?
Comments
11 תגובות על “Woo”
[…] This post was Twitted by lisardggY – Real-url.org […]
תודה על שהזכרת לי את Late in the Evening. טוב היה להזכר בו.
המחשבה הראשונה שעולה לראש שלי היא ג'נסיס. אבל זה לאו דווקא חיובי או מתאים:
1. בשיר time table יש איזה צפצוף\חריקה באמצע הפזמון שבכל פעם ששמעתי את הקטע הזה באוטו הייתי משוכנע ששמעתי צופר של משטרה מאחורי. זה לא ממש מחמם את הלב, אבל זה משהו.
2. במהלך supper's ready יש לא מעט שורות ש"הקול השני" משלים באפקטים קוליים, למשל end with a whistle and end with a bang. אני בטוח אם זה בדיוק מה שהתכוונת אליו, אבל לי זה עושה טוב כשהקטע הזה בשיר מגיע.
מה שלי עלה דווקא בראש זה אלמנט כללי יותר – קול של אדם צוחק במקביל לשירה. וספציפית מין גיחוך כזה בשירים של פינק פלויד. כרגע אני נזכר בשתי דוגמאות – אחת ב- Brain Damage, שווטרס שר the lunatic is in your head, והשניה בחלק הראשון של Shine On, בדיוק לפני שהוא שר you shone like the sun. ואני לא יודע בדיוק למה, אבל ברגע שאני שומע את הצחוק הקטן הזה, עולה לי כזה חיוך על השפתיים. אני לא יודע אם זה עושה את כל השיר, במיוחד שמדובר ביצירות ארוכות כאלו, אבל זה בהחלט עושה לי את הרגע. אני חושב שיש צחוקים כאלו גם על שירים אחרים, ולא רק של פינק פלויד, אבל כרגע אני לא מצליח להזכר.
אני לא יודע אם זה נחשב, אבל מה שהכי מטריף אותי על בשיר שאני הכי אוהב, Epitaph של King Crimson, הוא הסוף של הפזמון אחרי הבית הראשון. יש שם איזה משיכה איטית של המלוטרון שמרכזת את כל העוצמה של השיר. בסוף השיר יש גם איזה fade out שחוזר על אותה תבנית, אלא שהמתופף כל פעם משנה קצת את התיפוף. ממש כשהשיר כבר כמעט נעלם הוא מרביץ משהו מהיר מאוד ובורח. מדהים.
ואם בג'נסיס עסקינן אז יש איזשהו חוסר דווקא שיוצר אפקט מוצלח. אתה בטח (!) מכיר את The Carpet Crawlers. אז בבית האחרון השורה האחרונה הולכת ככה : and the tickler takes his stickleback. ואז יש איזה שניה שיש רק את הסינטיסיייזר המתגלגל. כאילו היתה צריכה לבוא מילה. אבל פיטר מאופק! הוא יודע שזה יותר טוב ככה, ריק. פיל (אני מקווה ששמות פרטיים זה בסדר) מאוחר יותר (ב-seconds out), מתוך היותו רומניטקן חסר תקנה, מרגיש צורך למלא את החסר עם "back back back…", ועל זה הוא מקבל הורדת ציון. מצד שני הביצוע הזה הוא עם גיטרה נהדרת ברקע, אז נסלח לו :)
אחרון! בשיר a stitch in time של Jetho Tull יש איפשהו בפזמון איזה לחיצה אחת על הבאס שבאופן קבוע נשמעת לי כמו הבוס שלי שמגיח מאחורה ומתחיל לדבר איתי. אחרי מספיק שמיעות התרגלתי, אבל בחיי שבשבוע הראשון של השמיעה כל פעם הייתי מוריד את האוזניות ומחפש אותו, עד שהבנתי שזה מהשיר.
בחיי, אבשלום, את הדוגמה השניה שלך עמדתי לתת. רגע מקסים.
ורגע אחד נוסף; בשיר Acadian Driftwood של The Band, בבית השלישי (לא כולל הפזמון), החלילים מנגנים ברקע מעלה-מטה, ואחרי השורה "to finish what they've started" הם יורדים, וכל פעם ליבי נצבט.
רק רציתי לומר, more cowbell!
או אולי, פחות.
הממ… בשליפה, וקצת על הגבול של מה שאתה שואל, עולות לי שתי דוגמאות.
ה-"tick tock tick tock" בבית הראשון של Sex Changes של הדרזדן-דולס, כולל ההקשר של זה, כמובן, עם ההפוך על הפוך של להיות בוטה בלי להיות בוטה.
קצת מתקשר לדברים של יובל, יש את הצחוק הסרקסטי והמריר בסוף הפזמון הראשון של Haligh, Haligh, A Lie, Haligh של Bright Eyes.
יש בתחילת blame, etc של ה Afghan whigs מין נהמה נמרית, שתמיד גורמת לי חיוך מטופש וטיפת הסמקה..
הייתי נמנעת מאי הנעימות של להגיב על פוסט כ-8 חדשים לאחר פרסומו, אבל על זה לא יכולתי לוותר:
http://www.youtube.com/watch?v=1ftWg8CnZgk
ה-woo שלי הוא מה שקורה לקול שלה כשהיא שרה את המילה writhes בבית השני (דקה 2:14).
סתם במקרה ובלתי ניתן לשחזור בהופעה חיה. מצויין ביותר.
איכשהו מהדיסטופיות של בואי הגעתי לכאן.
זו יכולה להיות רשימה אינסופית. השיר הראשון שנזכרתי בו הוא the gunner's dream של פינק פלויד (מתוך the final cut). יש שם קטע, לקראת הסוף אם אני לא טועה, בו ווטרס שר and hold on to a dream ומותח את המילה האחרונה ולפני שהוא מסיים לשיר נכנס סקסופון שמשתלב עם השירה שלו והופך למין המשך שלה. הסולו בפני עצמו יפה, אבל משהו בהתמזגות הזאת מעורר אצלי צמרמורת של עונג עד היום