רוב הויכוחים על איך אמור לעבוד המיסוי בחברה – בין אם עם אנשים אחרים או ביני לבין עצמי – מגיעים בסופו של דבר לוויכוח על צדק. על האם זה צודק לקחת יותר כסף מאדם אחד, פרופורציונאלית, רק בגלל שהוא מרוויח יותר. על פניו, חשוב לשמור כאן על שוויון ועל צדק חלוקתי. אבל אני מרגיש שיש הבדל שהוא יותר מאשר כמותי בין לקחת 1,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 5,000, לבין לקחת 10,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 50,000. כי המצבים שלהם לא מקבילים, בשום צורה חוץ מאשר של מספרים על נייר. כי אפשר לדבר הרבה על צדק ולהתייחס לשני האנשים כשווים ולקחת משניהם אחוז שווה, אבל בסופו של דבר אחד נשאר ביד עם 40,000 ש”ח, ואחד בקושי סוגר את החודש. וכאן נכנס ההבדל האיכותי ביניהם, וכאן צריכה המדינה להכניס שיקול שהוא מעבר לצדק החלוקתי, והוא צדק חברתי. כי יש רמה בסיסית אלה המדינה צריכה לדאוג שאזרחיה יגיעו.
* * *
ואם כבר בצדק חלוקתי עסקנו, אני חושב שבסופו של דבר, רוב האוכלוסיה לא באמת מתנגדת לשלם מס הכנסה, אפילו מס גבוה יותר פרופורציונאלית, אם הם רק היו מרגישים שהמיסים הללו באים לידי ביטוי. אני אפילו לא מדבר כאן על לקבל מהמדינה זכויות יתר תמורת המיסוי המוגבר. אני מדבר כאן פשוט על קבלת השירותים הבסיסיים אותם המסים הללו מממנים: שירותי בריאות יעילים ואמינים, שירותי חינוך שלא דורשים השלמות ותוספי-תשלום. תשתיות לאומיות יעילות. אבל אנשים מאבדים אמון במערכת הממלכתית, ולכן כואב להם לשלם לה. הם רוצים את הכסף אצלהם ביד בשביל ללכת לחלופות פרטיות, מרפאות מומחים ומורים צמודים. שפר את האמון בממשלה – מנעת הרבה מתחים חברתיים שנובעים מתחושת הפרה של הצדק החלוקתי.
* * *
ואני עדיין לא רואה את עצמי כסוציאליסט.
Comments
12 תגובות על “שתי מחשבות על מיסוי באמצע הלילה”
לגבי הראשון, זו בדיוק הסיבה שמס הכנסה הוא פרוגרסיבי, וממומש באמצעות מדרגות מס.
תיאורטית, העשיר ישלם 45% כשהוא ירוויח כמה עשרות אלפים, והעני לעולם לא יגיע למדרגת המס הזו.
בפועל – באמצעות רואי חשבון מצויינים, מיסי חברות ועורכי דין יקרים המתמחים במקלטי מס, השכבה של הבאמת עשירים ישלמו מיסים מועטים, בעוד שמעמד הביניים (ולמטה מזה), ישלם את המס שלו כבר במקור.
לגבי הסעיף השני – אוטופיה. אנחנו כבר מזמן לא שם, ואני לא רואה שום דרך אפשרים שתחזיר אותנו לשם לצערי.
שאלה מתודולוגית:, איך אתה יודע מה רוב האוכלוסיה חושבת?
וגם אם תשלח את מינה צמח לדגום מדגם מייצג של 513 ישראלים שיגידו "מסכים" או "די מסכים" על הטיעון
"שירותים ראויים תמורת המיסים", מה שאני יכולה להסכים שאני מצפה שייקרא, זה עדיין יהיה טיעון די ריק. כי ההגדרה של "טוב מספיק" היא גמישה, כי להעביר ביקורת ולמצוא פגמים זה קל, כי עם מספיק כסף תוכל תמיד, בהגדרה, לקנות בריאות וחינוך ובטחון אישי, וכו', יותר טובים מאשר מה שתקבל מהמדינה.
אני אגיד לך מה מרגיז אותי: המיקום של מדרגת המס הראשונה. היא ב-4,500. אני זוכר את זה מנענע – היית עובד קשה, עושה לילות כימים, ופתאום חלק מהמשכורת שלך היה נעלם. לקח לנו זמן להבין למה זה קורה דווקא בחודשים של עבודה קשה. בוא נאמר שזה לא תמרץ אותנו לעבוד קשה יותר.
דפנה: אין מתודולוגיה. יש רק תחושת בטן. ובכל זאת אני לא חושב שאזרח לעולם יעדיף שירותים פרטיים על ציבוריים, אם הציבוריים עומדים ברף איכות כלשהו. לשירותים הציבוריים יש יתרונות של גודל, ויש יתרון של גיבוי ממשלתי, ויש יתרון של "כולם עושים את זה".
אם אתה מעוניין ברעיונות מעניינים – ובכן, בשבילי הם היו ממש פוערי עיניים – אני ממליץ לקרוא את A theory of justice של John Rawls, או לפחות לקרוא אודותיו (למשל http://en.wikipedia.org/wiki/A_Theory_of_Justice). ולא רק כי היום 1 במאי. יותר מהמסקנה של רולס, שאתה אני לא כ"כ מסכים, מעניינת הטכניקה שלו ("מסך הבערות" – Veil of ignorance) שהיא כלי מחשבתי מאוד שימושי למי שמאמין באידאל הליברלי אבל מצפה שהחזקים יתרמו יותר והחלשים יקבלו סעד.
יש לי שאלה: הדיון הוא על מיסוי, צודק או לא, או על איך לשכנע אנשים להסכים למיסוי?
השאלה הראשונה נשמעת לי מאוד מסובכת וצריכה להשען על ניתוח מעמיק של תקציב המדינה.
השאלה השנייה נשמעת כמו תרגיל בשיווק.
הדיון הוא גם על זה וגם על זה. לכן שתי מחשבות. לכן הכוכביות שם באמצע.
אני רוצה להעיר הערות על טרמינולוגיה. אני חושב שהטרמינולוגיה הזו מאוד חשובה, והיא תחסוך להמון אנשים (כולל שופטים עליונים בארץ ובעולם) אמירת שטויות.
אני מציע ליטול את הביטויים "שוויון", "צדק חלוקתי", "צדק חברתי" ולזרוק אותם לפח, או לכל הפחות להכניס אותם לפרופורציה הראויה להם.
אני מציע שכל אשה ואיש (וכמובן גם החברה שהיא סך האנשים) יגבשו את מראה החברה האוטופית שלהם: אם הם רוצים שלכל האנשים יהיו טובין במידה דומה; אם הם רוצים שהחלוקה תהיה בהתאם לעבודתם, קושייה, נחיצותה, פירותיה;האם הם רוצים שאדם ייהנה (או יסבול) ממצבם הכלכלי של הוריו, סביו, והורי-סביו; אם הם לא רוצים; אם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת אנשים בעשירון התחתון (ובעשירונים שמעליו) כדי להעלות את מצבם אל מעל רף שראוי או לא ראוי לקבוע; אם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת האלפיון העליון (אלה המכונים בימים אלה טייקונים) מתוך תפיסה שסיוע להם ייטיב עם החברה כולה.
צריך גם לקבל המון החלטות חשובות אחרות: מהו היחס בין נשים וגברים בחברה? מה המשמעות של היות ערבי במדינת ישראל? מה המשמעות של היות יהודי במדינת ישראל? האם משפחה זה טוב? האם (רק) משפחה פטריארכלית זה טוב? האם פונדקאות זה טוב? האם אנחנו רוצים הרבה ילדים במדינה? האם אנחנו רוצים (רק)ילדים חילוניים/חרדים/ערבים בחברה? מהי ילדות? האם ילדה בת 10 שיכולה להתקשר בחוזה משפטי תקף בו הוא רוכשת נסיעה באוטובוס מביתה לבית ספרה גם יכולה להתקשר בחוזה משפטי מחייב לקניית טלפון נייד עם התחייבות לשלוש לשנים? ומה עם הסכם למכר כלייתה תמורת בובה חדשה? ואם היא בת 20? ואם היא רוצה לקנות סקס? ואם היא מציעה סקס בחינם? למה לא? הרי היא ילדה גדולה, אפילו באוטובוס היא יכולה לנסוע לבדה.
זה לדעתי אמור להיות השלב הראשון של הפיכתנו לחברה טובה יותר – להכריע בכל השאלות האלה. החדשות הרעות הן שהשלב השני לא אמור להיות יותר פשוט. בשלב צריך לשאול כיצד אנו מביאים את החברה ממצבה דהיום למצבה לאוטופי. במלים אחרות: אילו כלים כלכליים וחברתיים עלינו ליצור, וכיצד עלינו לעצבם, כדי שאלה יביאו אותנו אל עבר האוטופיה.
הסיכון לטעות, יש להניח, הוא עצום. נניח שהמדינה רוצה לעודד ילודה: האם קצבאות ילדים אכן מעודדות ילודה? האם חוק הלפרט משנת 2000, שקבע תוספת לקבצאות הילדים החל מן הילד החמישי, הביא לעלייה במספר הילדים למשפחה? האם יתכן שהוא לא שינה את הילודה אולם רק הקל על מצוקתן הכלכלית (אם ישנה) של משפחות שבכל אופן (ומטעמים שלא נרחיב כאן) סבורות שמשפחה צריכה לכלול תריסר ילדים? אם כן ואם לא, מה עשה ביטולו של חוק הלפרט בשנת 2003? והחוק החדש, שעומדים לחוקק על פי ההסכמים הקואליציוניים, שיוסיף קצבאות ילדים אבל רק למשפחות שמחסנות את ילדיהן (דהיינו: לא בדויים) – כיצד הוא ישפיע על הילודה? ועל החשיפה בארץ למחלות כאלה ואחרות?
ובכל זאת, צריך לקחת את הסיכון, וליצור את הכללים הללו. עושים את זה בדרך כלל במדינה (לא בהכרח דמוקרטית) בדרך של חקיקת חוקים.
וכאן אני חוזר לטרמינולוגיה: חוק הוא "צודק", וחוק מס קובע "צדק חלוקתי" אם הוא נועד ליישם את אותה אוטופיה שהחברה אימצה (יש לשים לב שאני לא בודק אם הוא מביא לאותה תוצאה. זו לא שאלה של צדק כי אם שאלה של יעילות). החוק אינו צודק אם הוא לא עושה כן. באותה המידה חוק יהיה "שוויוני" אם הוא מתייחס אל האנשים – הדומים והשונים בחברה – באותה המידה שהאוטופיה דורשת. כך, למשל, אם באוטופיה רואים את כל הנשים עובדות מחוץ לבית ואת כל הגברים במטבח – חוק שיישם את אוטופיה זו יהיה חוק שוויוני.
ואנסה לנסח בקצרה: צדק ושוויון הם מושגים גדולים מדי, ומרוב גודלם למעשה הם לא אומרים כלום. הם מגלמים בעבור אנשים שונים מהות שונה המורכבת מפרטים רבים מספור. כאשר אני אומר שכלל פלוני או פעולה אלמונית "אינם צודקים" אני בעצם לא אומר כלום ולכן אני חייב להסביר מהי השקפת העולם בגינה אני אומר את זה.
אני חושב שבויכוח על מסים, ועל החלתם על הפרטים בחברה דרך רגרסיבית או פרוגרסיבית – לעולם שני הצדדים (התומכים והמתנגדים) יטענו ש"עקרון השוויון" תומך בעמדתם ושהחלוקה בה הם תומכים היא זו הצודקת והשוויונית ביותר. כשהם יאמרו את זה צריך לזכור שהם בעצם לא אומרים כלום.
סליחה שהארכתי בדברים. מי שהגיע עד כאן יקבל חתול במתנה.
יש לי שאלה – בנוגע לטענתך בסוף הפוסט לפיו אתה לא סוציאליסט.
האמת היא שזה נראה לי ממש בסדר לא להיות סוציאליסט ולא להחזיק בדעות סוציאליסטיות, ולו משום שאני לא בטוח מה זה אומר לנכוח המציאות הקיימות והמגמות החברתיות העולמיות שניתן לאתר.
ובכל זאת – האם אמירתך היא מסוג האמירות של כל מיני נשים (בדרך כלל נשים מצליחות) שאומרות "אני מאמינה בשוויון בין שני המינים (ובהמשך לתגובתי הקודמת – משמעותה של אמירה זו כשלעצמה היא 'אני לא אומרת כלום בעניין תפיסתי את מעמד הנשים והגברים בחברה, ובסבירות מסויימת אין לי כזו'), אבל אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית"?
נראה לי שנשים כאלה נוטות לקבל את הפמיניזם (או יותר נכון, פרשנות אחת מיני רבות של המושג הזה, כפי שכל אחת ואחת מהן מבינה אוות), אולם הן לא מוכנות לאמץ את הסטיגמה שיש כביכול לפמיניסטיות, דהיינו הן מצהירות שיש להן מזג טוב, שהן לא שורפות את החזיות שלהן (ולו משום שהן מאוד יקרות), שהן מגלחות את בית השחי, ושהן לא סובלות מנטיות מיניות לא שגרתיות.
האם אתה סבור שכל הסוציאליסטים הומואים?
אני חושב שההסתייגות שלי נובעת ממה שעודד ציין בתגובה שלו לעיל: אני מאמין באידאל הליברלי. אני מאמין ביזמות אישית ובתגמול בהתאם. אני מקבל עלי הרבה מהעקרונות הבסיסיים של הקפיטליזם הליברלי, ומסכים עם הרבה מהביקורות הבסיסיות על הסוציאליזם הקולקטיביסטי. אבל אני מאמין שהליברליזם הוא טוב כנקודת מוצא, אבל הוא זקוק להרבה מאד מעצורים, איזונים ובלמים כדי למנוע ממנו לגלוש לניצול וכוחניות, וכאן נכנסות תקנות סוציאליות וסוציאליסטיות לתמונה – לא בתור האידאולוגיה המובילה, אלא בתור עידון וריסון לליברליזם, שלא יגלוש לאנרכיה חברתית-כלכלית. אז לא, אין לי שום דבר נגד סוציאליסטים ונגד סוציאליזם. אני פשוט לא מקבל את היעדים הסופיים שלהם – רק את מסקנות הביניים.
"אין לי שום דבר נגד סוציאליסטים ונגד סוציאליזם. אני פשוט לא מקבל את היעדים הסופיים שלהם – רק את מסקנות הביניים."
קוראים לזה – סוציאל-דמוקרטיה, ככה פשוט. חלופות ישראליות אמיתיות בכנסת הנוכחית: 0 (אפס).
[…] זה לא שונה מהותית מהטעות המתבקשת כשחושבים על מס הכנסה אחיד. לקחת 20% מכל אדם, בין אם הוא מרוויח 5,000 או 30 אלף שקל אולי נראה שוויוני, אבל כשאתה מתרגם את האחוזים האבסטרקטיים לשקלים קונקרטיים, ועוד יותר מזה – למצרכי יסוד קונקרטיים – אתה רואה שיש כאן הבדל מהותי בין שני המקרים. ועכשיו שמתי לב שכבר כתבתי על זה פעם, באמצע הלילה. […]