A song like "What’s Going On" [has] that single "woo" at the end of the second verse – you know that woo – that single "woo." […] That’s what you remember. The silly things, the little things… there’s only one, and it makes the song. […]
That’s rock and roll.

Russel Hammond – Almost Famous (2000)

מי שמכיר אותי כבר יודע כמה אני אוהב את הסרט הזה – בגלל המוזיקה שלו, והאמריקנה שלו, ובעיקר בכלל הדמות הראשית, הילד החנון והחמוד שהאובססיביות שלו וילמוזיקה היא מפלט, כמו לחנונים רבים וטובים, למקום בו הוא מקובל. הציטוט הנ”ל הוא מאחד הסצינות שנחתכו בגרסא הקולנועית, אבל שחזרו אלינו בגרסאת הבמאי, Untitled, שאפשר למצוא ב-DVD וב-Blu-Ray, והיא חלק מהסבר של הגיטריסט של הלהקה על מה הוא אוהב במוזיקה.

ואני לא יכול שלא להסכים איתו. כל-כך הרבה פעמים אני מתלהב – לאו דווקא מהקצב של שיר, או מהמלודיה, או מהוירטואוזיות של הנגינה (למרות שכל אלה חשובים מאד, כמובן), אלא מאיזה אלמנט קטנטן, איזה “woo” כזה, איזה hook שתופס לך את האוזן ומקפיץ לך את הלב, שמתחבא לו בין הבתים והאקורדים ופשוט עושה לך טוב על הלב.

השיר הראשון שאני זוכר שתפסתי אצלו זיז-צליל כזה היה Late In The Evening, של פול סיימון. השיר כולו מלא חדוות חיים, יש לציין, אבל בבית האחרון יש קטע קטנטן, ארבעה תווים על כלי נקישה, שלא חוזר בשום מקום אחר בשיר. וצליל העץ הזה כ”כ קופצני, וכל-כך מפתיע כל פעם מחדש, שהוא לא יכול שלא להעלות לי חיוך על הפנים כל פעם שאני שומע את השיר הזה. אם הוא היה חוזר בכל בית הוא היה מאבד את האפקט שלו, הופך להיות עוד אלמנט בתזמור. אבל ככה, הוא סוד קטן שמתחבא בין הכלים.

שיר נוסף כזה הוא Yoshimi Battles The Pink Robots, pt. 1 של הפליימינג ליפס. גם הוא שיר חביב ביותר (בעיקר כשוויין קוין, הסולן, מנצח על הקהל בביצוע שירה-בציבור באמצעות בובת-יד של נזירה), אבל שוב, בבית הראשון, מיד אחרי השורה השניה (“She has a black belt in karate”) יש מקהלה קטנטנה של קולות רקע שצועקים “whoa-whoa”, כמו מריעים לחגורה השחורה של יושימי. וגם הם אומרים את שלהם ולא חוזרים על עצמם, וזה הופך להיות חלק כזה חמוד בשיר.

ומהצד השני יש את אני חולם על נעמי, בביצוע החלונות הגבוהים. בסוף כל בית, ולקראת הסוף אחרי כל שורה, יש צליל “בוינג”, שטותי ומטופש, וחביב בהחלט. אבל החזרה עליו שוב ושוב – ושוב ושוב ושוב, בסוף השיר, הופכת אותו מאידיוסינקרטיות חמודה לסתם עוד חלק מהשיר. וחבל.

יש לכם עוד סודות כאלה? Wooים קטנים שממלאים אתכם אושר?

אתה יוצא אל העיר, אולי עם מטרה, אולי סתם לשוטטות. אתה מוצא את עצמך במקרה ברחוב בו לא היית שנים רבות, בבית בו בילית כמעט כל יום במשך שנתיים. עוד לא הספקת להתרגל לעובדה שהרחוב כבר לא אותו רחוב, והבית כבר לא אותו בית, ופתאום מתאסף לו קהל גדול ברחוב. וראש העיריה מקדיש לוח הנצחה. ומשורר שאתה לא מכיר מדבר על שוטטות בעיר ואיך אפשר להתקל פתאום, מונצח על קיר, במחזאי, או במשורר, או במשורר שמדבר על מחזאי מול לוח הנצחה לֲמחזאי שחי ברחוב כשעוד הוא היה הרחוב שלו, לפני שהוא היה הרחוב שלך ושלה. ואיך הרחוב בכלל יכול להיות הרחוב שלו? הוא כבר הרבה שנים לא הרחוב שלה, שלא לומר שלך, שלא לומר שלו. אבל יש לוח הנצחה שאומר שזה הרחוב שלו. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלה, חוץ משכנים מרירים והאיש במכולת. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלך חוץ מזכרונות שהולכים ומטשטשים עם הזמן, וילכו ויטשטשו עוד עד שהם רק גושים מעורפלים של רגשות ישנים שקרו ברחוב שלו, אחרי שהוא היה הרחוב שלו, ולפני שהוא הונצח, רשמית, בתור הרחוב שלו.

רוב הויכוחים על איך אמור לעבוד המיסוי בחברה – בין אם עם אנשים אחרים או ביני לבין עצמי – מגיעים בסופו של דבר לוויכוח על צדק. על האם זה צודק לקחת יותר כסף מאדם אחד, פרופורציונאלית, רק בגלל שהוא מרוויח יותר. על פניו, חשוב לשמור כאן על שוויון ועל צדק חלוקתי. אבל אני מרגיש שיש הבדל שהוא יותר מאשר כמותי בין לקחת 1,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 5,000, לבין לקחת 10,000 ש”ח ממישהו שמרוויח 50,000. כי המצבים שלהם לא מקבילים, בשום צורה חוץ מאשר של מספרים על נייר.  כי אפשר לדבר הרבה על צדק ולהתייחס לשני האנשים כשווים ולקחת משניהם אחוז שווה, אבל בסופו של דבר אחד נשאר ביד עם 40,000 ש”ח, ואחד בקושי סוגר את החודש. וכאן נכנס ההבדל האיכותי ביניהם, וכאן צריכה המדינה להכניס שיקול שהוא מעבר לצדק החלוקתי, והוא צדק חברתי. כי יש רמה בסיסית אלה המדינה צריכה לדאוג שאזרחיה יגיעו.

* * *

ואם כבר בצדק חלוקתי עסקנו, אני חושב שבסופו של דבר, רוב האוכלוסיה לא באמת מתנגדת לשלם מס הכנסה, אפילו מס גבוה יותר פרופורציונאלית, אם הם רק היו מרגישים שהמיסים הללו באים לידי ביטוי. אני אפילו לא מדבר כאן על לקבל מהמדינה זכויות יתר תמורת המיסוי המוגבר. אני מדבר כאן פשוט על קבלת השירותים הבסיסיים אותם המסים הללו מממנים: שירותי בריאות יעילים ואמינים, שירותי חינוך שלא דורשים השלמות ותוספי-תשלום. תשתיות לאומיות יעילות. אבל אנשים מאבדים אמון במערכת הממלכתית, ולכן כואב להם לשלם לה. הם רוצים את הכסף אצלהם ביד בשביל ללכת לחלופות פרטיות, מרפאות מומחים ומורים צמודים. שפר את האמון בממשלה – מנעת הרבה מתחים חברתיים שנובעים מתחושת הפרה של הצדק החלוקתי.

* * *

ואני עדיין לא רואה את עצמי כסוציאליסט.