Apr 03 2009

שווה אלף מילים

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרגPic01-Humiston-Children בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “שווה אלף מילים”

  1. יוסי גורביץNo Gravatarבתאריך 03 Apr 2009 בשעה 19:16

    אנשים ידעו איך נראה הנשיא שלהם גם אז. אולי אי אפשר היה לפרסם תמונות, אבל בהחלט אפשר היה לפרסם ציורים, ונעשה בהם שימוש נרחב במערכת הבחירות. גם קריקטורות היו רווחות מאד כבר מהמאה ה-17.

  2. אוטרפהNo Gravatarבתאריך 03 Apr 2009 בשעה 19:39

    מעבר למה שיוסי אמר, דומני שלפחות בני מלוכה (שבכל מקרה היו יותר רלוונטיים מנשיאים במשך רב ההסטוריה הידועה. במערב.) ביצעו public appearances לרוב, בין היתר על מנת לספק לציבור שלהם פנים שאפשר יהיה להצמיד ליישות מלוכנית מעורפלת.

    מעבר לזה, לפני שה-media נהיתה massive, אנשים חיו בקהילות הרבה יותר מצומצמות, גם בתוך ערים, מה שאילצם להכיר אחד את השני חזותית בין אם רצו ובין אם לאו.

  3. עדיגיNo Gravatarבתאריך 03 Apr 2009 בשעה 21:57

    השינוי העיקרי שאני הבחנתי בו, הוא הפיכת השפה העיתונאית מציורית וכמעט ספרותית, לשפה יבשה, תכליתית, עובדתית. הדיווחים של סוף המאה ה19 (ואפילו המאה ה20) נוטים להיות מלאי תאורים, חיות, אפיון דמויות מובהק. בעוד שהעיתונים היום מוסרים דיווח נטול מילות תיאור למיניהם (פרט למילה “זועמים”, וגם היא נחשבת למוקצה מחמת מיאוס).

    כמובן זה קשור לשלל גורמים נוספים, אבל לדעתי יש לכך קשר הדוק שהיום אנשים צורכים את המידע החדשותי שלהם בעיקר באמצעות כלים ויזואליים, ואילו הטקסט הוא תוצר נלווה.

  4. יובלNo Gravatarבתאריך 03 Apr 2009 בשעה 22:30

    עדי, אני תמיד חשבתי שזה יותר קשור לאוביקטיביות והאתיקה שמלווה היום את הדיווח העיתונאי, לפחות כביכול. עיתונאי שיחטא בדיווח ציורי יפסל כלא מקצועי. הייתי מחפש דוגמאות נוגדות בכתבי עת שאינם מתימרים לאוביקטיביות, אבל אני לא יכול לחשוב על כאלו.ואם כבר הזכירו בני מלוכה, אני חושב שזו בדיוק הסיבה שכבר הרבה מאד שנים הם מופיעים על המטבעות. המלך היה האדם היחיד שבאמת כולם ידעו איך הוא נראה. ואולי היחיד שזה היה חשוב.

  5. עדיגיNo Gravatarבתאריך 04 Apr 2009 בשעה 03:16

    יובל: גם פעם עיתונאים חתרו לאובייקטיביות (אפילו יותר מהיום….), ועדיין הדיווחים היו משופעים במילות תיאור שלא היו מביישות את גדעון רייכר.

    אגב, הסיבה שאין תיאורים רבים בעיתונות היום לא רק קשורה לכוחה של הויזואליות. העבודה העיתונאית כיום עדינה מאוד וקשורה למיליון ואחד בעלי אינטרסים (ועורכי דין…), כך שמילה לא במקום עלולה לגרור איבוד מקור (במקרה הטוב) ותביעה משפטית (במקרה הרע).

  6. גם-שם » ארכיון » תמונהבתאריך 05 Apr 2009 בשעה 10:49

    […] הסיפור השני שלי על מלחמת האזרחים נסוב גם הוא סביב תמונה, אבל הפעם יש לי הרבה פחות מידע. אין בחור אובססיבי שהתחיל לתעד את הגדוד של אבי-סביו ומצא את עצמו מתחקה אחרי עקבותיו של חייל אלמוני. יש רק תמונה אלמונית שנלקחה מארכיון צילום צרפתי. אין שם לצלם או למצולמים. אין מיקום. אין שנה. התיאור הטקסטואלי שמלווה אותה מפספס לחלוטין את מהות התצלום: “חייל לשעבר ממלחמת האזרחים ואשתו. הוא לובש כובע צילינדר, מעיל ומדליה. היא לובשת מצנפת, של וכפפות”. תיאור יבש, לאקוני, שמפספס לחלוטין את מהות התמונה. […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים