טוויטר, כפי שכבר ראינו, מפתח לו שפה משלו וקונבנציות משלו. הבעיה היא שהקונבנציות הללו מתנגשות עם מגבלת 140 התווים שהופכת את טוויטר למדיום כזה מיידי ואפקטיבי. אם מישהו רוצה לענות לי, הוא צריך לבזבז 10 תווים מתוך ה-140 רק על זה (@lisardggy). טוויטר מאפשרים שמות עד 15 תווים, ומה יקרה כשזה יתחיל להגמר? ומה קורה כשאני רוצה לפנות ליותר מאדם אחד? Retweet אפילו יותר גרוע (כמו תגובה, פלוס RT ורווח). Hashtags יכולים לתפוח לגדלים מוגזמים, ולפעמים אנחנו רוצים יותר מאחד. ועוד לא דיברנו על קישורים, שיכולים להיות באורך עשרות תווים ויותר, מה שהוליד את תעשיית ה-TinyURLs לסוגיהם שזוכים להרבה עניין וביקורת לאחרונה.

כל הודעה בטוויטר נושאת מטען סמנטי מעבר למלל המפורש. יש מידע רב שמתלווה לכל הודעה, כמו התוכנה דרכה היא נשלחה, ההודעה שאליה היא מגיבה או המיקום הגאוגרפי של השולח. כל המידע הזה לא תופס מקום ב-140 תווים, פשוט כי זה משהו שמתכנני המערכת חשבו עליו מראש. אבל הפרוטוקול מורחב חדשות לבקרים ע”י משתמשים מהשטח, בין אם לסימון של מידע על מניות (ע”ע $GOOG), או כדי להבדיל בין תוכן ה-RT המקודם לבין הערה של המקדם.

איך טוויטר אמורים להתמודד עם השינויים הללו? הם יכולים לשלב אותם בפרוטוקול הרשמי – להוסיף שדה נלווה לאזכורים, ל-hashtags ולקישורים, שיאפשר לאנשים להקדיש את 140 התווים שלהם לתוכן ההודעה עצמה. אבל איפה זה יפסיק, אם הם יוסיפו שדה לכל הנפצה? האם להוסיף שדה לסימון-מניה, למרות שזה לא מעניין 90% מהמשתמשים? ומה יקרה כשמשתמשים אחרים ירצו התייחסות מיוחדת ל-ISBNים, כלומר מספרי זיהוי של ספרים?

הפתרון הנגדי הוא להתעלם – להשאיר את כל המידע העודף הסמנטי הזה בידי המשתמשים, שיפרשו לבד מה אומר כל סימון. זה אומר ש-140 התווים יתכווצו במהירות, אבל כל אדם או קבוצה יכול להציג את החידוש שלו שאומר בדיוק מה שהוא וקוראיו חושבים שזה אומר.

ויש גם אפשרות פשרה: להוסיף עוד שדה אחד, יחיד, של metadata. ההודעה מונה 140 תווים. ה-metadata מכיל עוד 140 תווים (או לא, זה לא משנה). בשדה הנוסף הזה אנחנו נשתול את ה-hashtags, את כל ה-@ של אנשים שמוזכרים, את סימוני המניות, וכדומה. חיפושים טקסטואליים נריץ על ההודעה, אבל חיפושים חכמים נפעיל רק על השדה הזה. הפרוטוקול עדיין גמיש וניתן להרחבה – הוא פשוט לא בולע לנו תווים מתוך שטח הביטוי המצומצם שלנו.

מה דעתכם על הרעיון הזה?

טוויטר, כאמור, מאפשר לי לתייג את המסרים שלי בתגיות (#hashtags) כדי לקבץ אותם לנושאים. חלקם כלליים (#etymology, למשל) וחלקם ספציפיים לקבוצה מסוימת או לאירוע מסוים. ככה אפשר למצוא הודעות של אנשים זרים בנושאים מעניינים, או לסנן את זרם ההודעות הנכנס.

הבעיה עם חלק מהתגיות הללו היא שהן לא תמיד ברורות. אם נתקלתי בהודעה מסומנת ב-#trivia, לא קשה להבין מה הכוונה. אבל אם ראיתי מישהו מסמן הודעה ב-#fiddme, או ב-#microsofts3, לא תמיד ברור מה הכוונה. הדרך הכי טובה להבין את משמעות התגית היא למצוא מי השתמש בו לראשונה – שם לרוב יהיה הסבר לשימוש, או לפחות קישור.

אז אפשר להשתמש בשירות החיפוש של טוויטר וללכת עד הסוף, אבל החלטתי שזה זמן טוב להתאמן קצת ב-PHP ולהכיר את ה-API של טוויטר, ולכן כתבתי את שירות Hashtag Origins, שהוא עמוד פשוט שמזינים לו תגית טוויטר, והוא מחזיר את חמשת הציוצים הראשונים שמכילים את התגית הזה. את #fiddme זה לא ממש ביאר לי (אם כי בסוף הצלחתי להבין), אבל ככה הבנתי ש-#microsofts3 מתייחס לכנס Microsoft Software Strategy Summit.

אז למי שרוצה לבדוק, להסתכל, לשחק, להציע שיפורים או רעיונות, או אפילו לכתוב לי CSS לעיצוב של זה (!), הכתובת היא http://www.strawjackal.org/hashtag_origins.

אזהרה: שירות החיפוש של טוויטר עדיין די מוגבל, כך שתגיות פופולריות (כמו #amazonfail) יקחו המון זמן לעיבוד.

פייסבוק, כפי שראינו, מנסים שוב ושוב לשבור את הכלים ולהגיד למשתמשים שלהם מה טוב בשבילם, לא תמיד בהצלחה. לעומתם, ישנן חברות שנראה שכל התכנון שלהן – מבחינת המוצר כמו גם מבחינה עסקית – מומצא מחדש משבוע לשבוע על פי הלכי רוח של השוק, המשקיעים והמשתמשים עצמם.

טוויטר, שירות המיקרובלוג הפופולרי, נראה שמתנהל באופן המאולתר הזה. השירות, שהושק ב-2006, התחיל כמוצר ספרטני לחלוטין – שירות שמאפשר לשלוח SMS ולראות אותו מתפרסם באינטרנט. זה הכל. הצוות שמאחורי השירות לא ידעו אפילו למה זה טוב, ולמה זה יכול להתפתח. יכולות בסיסיות, כמו היכולת להסתיר עדכונים מאנשים לא מוכרים, הגיעו כשמשתמשים ראשוניים אמרו שלא נוח להם עם מנהלי השירות שעוקבים עליהם. כשמשתמשים התחילו להוסיף פניות אישיות למשתמשים בתחילת ההודעה שלהם עם סימן ה-@, טוויטר הגיבו ונתנו אפשרות לראות את כל ההודעות שמתחילות עם השם שלך. כשמשתמשים רצו להוסיף תגיות להודעות, הם לא חיכו שטוויטר ימציאו משהו אלא התחילו להוסיף תגיות מסומנות ב-# כחלק מהטקסט, ובעזרת ה-API של טוויטר צצו להם אתרים שמאפשרים לחפש ע”פ התגיות הללו.

הקונבנציות הללו לסימון משתמשים ותגיות צמחו לגמרי מהשטח ולא הונחתו ע”י צוות תכנון המוצר, אבל טוויטר נראים קשובים להלכי הרוח הללו בקרב המשתמשים, ומוכנים לזרום איתם. הם שמו לב, למשל, שאנשים משתמשים ב-@ לא רק בתחילת הודעה כדי להפנות אותה למישהו (לדוגמא, “@lisardggY do you want to see a movie”), אלא גם באמצע הודעה כדי לאזכר משתמש (לדוגמא “I caught a movie with @lisardggY last night”). לאור זאת, הם החליטו לאחרונה על שינוי בהתנהגות האתר, כך שהפניה לשם משתמש תתפס כאזכור של המשתמש גם אם הוא לא בתחילת ההודעה, וגם אם יש כמה אנשים מאוזכרים.

הגישה הזו מאפיינת מאד חברות קטנות עם מודעות סטארטאפית, והיא קשורה בצורה הדוקה לעובדה שאין לה עדיין מודל עסקי או מקורות רווח. טוויטר היא בשלב הכי חופשי ויצירתי שהיא תהיה בו – היא כבר אחרי שלב הרעב, יש משקיעים והמפתחים יכולים לעבוד ברוגע. מצד שני, אין עדיין הכנסות, והמהנדסים לא צריכים להכפיף את ההחלטות המוצריות/טכנולוגיות שלהם לשיקולי רווחיות. כשטוויטר תתחיל להרוויח כסף, המוצר בהכרח יתאים את עצמו כדי למקסם את הרווחיות של המודל. כרגע הם חופשיים להוסיף פיצ’רים, לעשות שינויים ובעיקר לקבל מציבור המשתמשים את ההנחיות בנוגע לכיוון של המוצר. לפייסבוק אין את החופש הזה. פייסבוק חייבת לדחוף משתמשים לעבר הפרסומות, להשאיר אותם כמה שיותר בתוך האתר. טוויטר מרשים לעצמם לחשוף הכל דרך תוכנות חיצוניות בלי לראות בכלל את עמוד הבית שלהם.

אחת הסוגיות שעומדות לעלות בדיון הציבורי בימים הבאים, שוב, היא כליאתם של מפעילי אתר ה-Pirates Bay. אני כבר יכול לראות את שני המחנות: מצד אחד, אנשי אסכולת ה-“פשע זה פשע, גניבה זו גניבה” שידגישו את העובדה שמפעילי האתר גרפו הכנסות מפרסומות על חשבון עמלם של יוצרי התוכן. והם צודקים.

ומהצד השני יעמדו אנשים שיצעקו שה-MPAA וה-RIAA, ארגוני זכויות היוצרים הבולטים במאבק הזה, הם חלאות לא קטנות. ואנשים שמשתפים קבצים הם לא רק אוכלי-חינם, אלא גם אנשים שמאסו במגבלות הבלתי סבירות שהמדיום המיושן מציב עליהם – כשהם קונים דיסק שמתקין תועבות על המחשב רק בשביל למנוע ממך להפוך אותו ל-MP3ים לנוחותך, ותנאי שימוש שאוסרים עליך אפילו ליצור גיבוי לשימוש פרטי, אז הם מתחילים לחפש פתרונות שמתאימים יותר לחיים שלהם – חיים שבהם שומעים מוזיקה גם בבית וגם ב-iPod וגם באוטו וגם בעבודה. הם פנו לאתרי שיתוף הקבצים לא רק בשביל לא לשלם, אלא גם כדי לקבל את חווית השימוש המתאימה להם. גם העתקות ביתיות של מוזיקה נחשבו מכה לתעשיית המוזיקה, אבל הדרישה של הקהל ליכולת להקליט שברה את השוק, שלמד לחיות עם זה.

אם iTunes הראה משהו, זה שאנשים כן מוכנים לשלם עבור מוזיקה, אם הם מקבלים אותה בצורה נוחה שמתאימה לחיים שלהם – כקבצים בודדים שהם יכולים להעתיק, ולשמוע בבית וגם בחוץ, ואפילו בלי DRM בימינו. אז זה עדיין לא פתרון מושלם, וסובל מאחיזת-החנק של אפל, אבל הם מראים את הכיוון היחיד שאולפני המוזיקה יכולים להצליח בו. בלי קשר למה יעלה בגורלם של הפיראטים השבדים, סגירת האתר שלהם לא ישנה בכהוא-זה את כמות ההעתקות של המוזיקה ברשת. לכל הפחות יהיו כמה שבועות שהאתרים האחרים יתרחבו לקבל את העומס. אבל רק כשאפשר יהיה לקנות סרטים ומוזיקה באינטרנט, בקלות ובפשטות, בצורה לא מגבילה, מכל מקום בעולם¹ – אז נראה התפתחות.

***

אבל זה לא רק כסף, ולא רק נוחות. הצעירים שמובילים את השינוי החברתי והתרבותי לא יסתפקו רק בשינוי הפורמט של המוזיקה, או אופן שידורו. הם גדלים לתוך חברה דיגיטלית שבאה עם דרישות גבוהות יותר מאשר סתם זמינות של הרכוש שלה. הם מצפים לקחת את השיר הזה שהם קנו ולהשתמש בו ברגע לסרטון שהם צילמו והעלו ל-YouTube. הם רוצים לעשות רמיקסים ו-mashups לתכנים, בין אם אמנותיים או אינפורמטיביים. הם מובילים מהפכה במהות הקניין הרוחני שלא תעצור רק בזכות לשמוע את המוזיקה בכל מקום. גולשי ומפעילי ה-PiratesBay, מעלי הסדרות ל-YouTube והשירים ל-MuxTape אולי לא פעלו ממניעים אלטרואיסטים אבל הם עזרו להשריש את התפיסה שקניין רוחני לא כולל שליטה על ההפצה של היצירות שלך, ושיצירת derivative works היא חלק בלתי נפרד מהשימוש בכל מידע. והמהפכה הזו גדולה הרבה יותר, כי היא יכולה לקעקע לחלוטין את המעמד החברתי, אמנותי וכלכלי של ה-Recording Artist. בלי להכנס לתוך עתיד זכויות היוצרים (שזה נושא גדול וראוי, שגדולים וראויים ממני כתבו עלי, ושדורש עדיין מחשבה רבה מצידי) זו דוגמא לשינוי תפיסתי מהותי של מוסדות חברתיים מבוססים, שהחברה מבוססת האינפורמציה שלנו פשוט לא תשאיר על כנה.

אבל לא רק מערכת הקניין הרוחני תשתנה מן היסוד. מערכת אחר מערכת, מוסד אחר מוסד מוצאים את עצמם תחת מתקפה ושינוי.

עיתונים, שניסו לשלם מס שפתיים למודל החדש ע”י מתן אפשרות לתגובות וטוקבקים, גילו שזה לא מספיק. עיתוני נייר נסגרים, והעיתונים המקוונים מתחילים לתת יותר ויותר במה לתוכן גולשים – אבל לא עילגות טוקבקיסטית, אלא Citizen Journalism רציני יותר. מהצד השני, בלוגים עיתונאיים מתחילים להתארגן כדי לאפשר מימון של עיתונאות רצינית.

חוקי הסוב-יודיצה, שבאים להגביל את חשיפת המידע על משפט בעודו נערך, קורסים תחת כמות המידע אליו נחשפים כל המעורבים – שופטים, מושבעים וכל השאר – וגם המידע שהם מייצרים. עוד לפני עשור התחילו אנשים לחשוב שהטכנולוגיות החדשות לא מאפשרות פיקוח, ושכללי הסוב-יודיצה לא ישרדו לאורך זמן. בינתיים אנשים פשוט מועפים מחבר המושבעים אם הם עונים להודעה בבלקברי שלהם.

אני לא יודע איפה זה יגמר. אני רק רואה שזה מתחיל.

1. ראוי לציין שהצלחתי לקנות מוזיקה באופן חוקי באתר 7Digital הבריטי, למרות שהוא מוגבל רק לתושבי בריטניה, ע”י תשלום ב-PayPal שעוקף את בדיקת-המיקום. מומלץ!

השאלון חוזר! גדול יותר, מהיר יותר, מבלבל פחות! אולי! אני מקווה!

שוב, אני מודה לכם מראש (ואודה לכם אח”כ) על העזרה עם השאלונים התמוהים שלי. אתם תזכרו לעד בדברי ימי הבלשנות.

הסיפור השני שלי על מלחמת האזרחים נסוב גם הוא סביב תמונה, אבל הפעם יש לי הרבה פחות מידע. אין בחור אובססיבי שהתחיל לתעד את הגדוד של אבי-סביו ומצא את עצמו מתחקה אחרי עקבותיו של חייל אלמוני. יש רק תמונה אלמונית שנלקחה מארכיון צילום צרפתי. אין שם לצלם או למצולמים. אין מיקום. אין שנה. התיאור הטקסטואלי שמלווה אותה מפספס לחלוטין את מהות התצלום: “חייל לשעבר ממלחמת האזרחים ואשתו. הוא לובש כובע צילינדר, מעיל ומדליה. היא לובשת מצנפת, של וכפפות”. תיאור יבש, לאקוני, שלא מעביר את הדקויות שבתמונה.

ישבתי אתמול במשך 20 דקות מרותק לתמונה הזו,  ואני לא לגמרי יודע למה. “לבוש כובע צילינדר” גורם לאסוציאציה של עושר, של שגשוג – סמל פאלי בולט לו אל-על. אבל הכובע של החייל כאן מרופט. מעוך. צל חיוור שנקנה לפני עשור ומאז מוצא מהארון לכבוד חתונות, טקסים וצלמים נודדים. הוא מזכיר לי את הכובע של הקיסר נורטון, בעיקר כפי שהוא צויר ב-Sandman, אבל מרופט עוד יותר. המעיל ישן גם הוא והברכיים של המכנסיים משופשפות. אבל החלק הבלוי ביותר הם הפנים של החייל המבוגר: חריצים עמוקים בלחיים, זיפים בעלי ותק, צלקת באף, גב שפוף. כפות ידיים מגוידות אוחזות זו בזו בעצבנות. שפתיים מוצמדות בחוסר נוחות ועיניים שבורחות הצידה מהתמונה כמנסות להמלט. בקונטרסט לכל זה יושבת המדליה שלו. מוצמדת לדש המעיל, לא על החזה. כאילו נשלפה מהמגירה ואובקה רגע לפני הצילום. משתרבבת באלכסון מהדש, לא מתאימה, לא מרגישה בנוח.

לידו יושבת אשתו. השל כרוך סביבה, וצעיף משלים את האיטום. כפפות עור כבדות – אין מילימטר חשוף מעורה חוץ מהפנים, וגם הם ממוסגרים במצנפת שגורמים לה להראות כתינוקת בעריסה. פניה חרושים קמטים, שתי וערב, ובמיוחד סביב העיניים. הקמטים בגשר האף מעידים על קימוט מצח תכוף. הפה משוך שמאלה בהבעה של חוסר שביעות רצון, והקמטים מסביב מראים שההבעה לא זרה על הפנים הללו.

הזוג הזה מרתק אותי. הוא נראה אדם שבור, עייף. היא נראית חמוצה. בהיעדר מידע נוסף, אפשר לטוות סיפורים סביבם. אין שום דבר בטוח – במקום אחד התמונה מתוארכת לשנת 1860 – שנה לפני מלחמת האזרחים. במקום אחר באותו עמוד, לשנות ה-60 של המאה ה-19, כלומר העשור של המלחמה ואחריה. אני יכול לראות אותו חוזר הביתה לחווה באוהיו בסוף המלחמה, עייף ומריר, לאישה שחיכתה לו בזמן שהחווה התפוררה סביבה. הם מבלים את השני הבאות בלשקם ולשחזר כדי שאפשר יהיה להוריש את החווה לילד הצעיר, שלא יצא למלחמה. אפשר להמציא כאן הרבה סיפורים – התיאורים שלי למעלה כבר כוללים הרבה המצאה ודמיון. בהיעדר מידע, זה כל מה שיש לנו לעשות.

שקלתי אם לצרף את התמונה לפוסט הזה, והחלטתי בסוף שלא. אני לא רוצה שהעין תקפוץ למטה אל התמונה בזמן שקוראים את התיאורים שלי, וטריקים של הסתרת התמונה לא יעבדו למי שקורא ב-RSS. אז אני פשוט אוסיף קישור אל התמונה כאן, שתוכלו להשוות למלל. אני ממליץ גם ללחוץ לתמונה הגדולה, לספוג את הפרטים:

American Civil War Veteran and his Wife

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרג בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

שימו לב: יש שאלון חדש יותר, טוב יותר ובעיקר רלבנטי יותר, כאן. תודה.

הסיבה שלא כתבתי הרבה בבלוג לאחרונה היא שקצת נקברתי תחת לימודים וסמינרים שאני חייב לסיים… כבר די מזמן, האמת. אז אם תוכלו להשקיע 2-3 דקות מזמנכם ולענות לסקר המצורף כאן, זה יעזור לי מאד להוריד מועקה אחת, לפחות, מעלי. תודה, וסליחה על הניצול הציני, ובקרוב נחזור לתכנית השידורים הרגילה.