בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה לקחתי שלושה קורסים. מכיוון שלמדתי BA כללי, לא ממש היה קשר בין שלושת הקורסים הללו. “היסטוריה של הפילוסופיה של המדע”, “מבוא לתרבות אמריקה” ו-“יסודות הבלשנות המודרנית”. שלושה קורסים לא קשורים, אבל תוך שבוע כבר ראיתי תימות שחוזרות בין שלושתם. אני כבר לא זוכר מה זה היה, אבל זה חיזק את האמונה שלי שלימודי BA כללי הם נקודת מבט טובה לראות קשרים רוחביים, אינטרדיציפלינריים, בין נושאים שונים ומשונים.

נקודת מבט כזו מקבלים גם כשערוצי התקשורת אותם אנחנו צורכים הם פזורים ומבוזרים, ויש לנו רשימת RSS רחבה ומגוונת. ואז זה נחמד לראות איך ממים משותפים מופיעים במקורות חסרי קשר.

זה אפילו יותר מעניין כשאותם רעיונות צצים בצורה אורגנית, לא ויראלית, במקומות שונים. זה לא מפתיע כשידיעה חדשותית או תרבותית מופיעה בכמה בלוגים, אבל לפעמים הדמיון הוא יותר מקרי או מעמיק. בדיוק היום התחיל לו שבוע חדש ברשימת התפוצה A.Word.A.Day, והתימה של השבוע היא מלים שאולות משפות אחרות, עם ההערה הבאה:

A note about pronunciation: When we adopt words from other languages, we don’t always adopt their pronunciations as well. So the pronunciation suggestions given with these words reflect how they’re generally pronounced in English.

באותו יום, הקומיקס האינטרנטי Savage Chickens, שקשה לקרוא לו ממש Webcomic עקב העובדה שהוא מצויר כולו על post-it notes צהובים, הופיעה הקריקטורה הזו, שנוגעת במריבה הארוכה בין אלה שמבטאים מילים שאולות בהגיה של שפת המקור, לבין אלה שמתאימים אותה להגיה של השפה אותה הם מדברים. אני נוטה להיות מהסוג השני, אבל זה יכול להיות מבלבל כשאני דובר את שתי השפות – לשלב מילים אנגליות בשיחה בעברית, למשל. המבטא שלי באנגלית נוטה קצת לכיוון האמריקאי, אבל זה נשמע תמיד טפשי ו/או יומרני להגות כך באמצע שיחה בעברית. מצד שני, זה גם טפשי לאמץ מבטא ישראלי כשהוא לא המבטא הטבעי שלי.

בסופו של דבר, המטרה שלי כאן היתה להביא רשימת תפוצה מעניינת וקומיקס חביב. לא מעבר.

אין כמו מותגים בעלי מקדם-זיהוי עולמי. וברגע שיש לנו אותם, אין כמו חיקויים זולים, מקומיים, שמנסים לרכב על הגל. הדוגמא האחרונה שאני מצאתי לזה הוא של מאפיות פפושדו שמוציאים בימינו את עוגיות הסנדוויץ’ “ORLI”. אם השם “Oreo” מתגלגל לכם על הלשון, זה לא במקרה. וזה גם לא במקרה שהשם על העטיפה כתוב באנגלית – גם בצד העברי וגם באנגלי של האריזה. חיקוי-עוגיה עם חיקוי מילוי. אבל מה שמייחד אותם מסתם עוד מוצר-צריכה משוכפל הוא הניסיון שלהם בכל זאת להתבלט, להפרד מהמקור, ולהתאים את עצמם, אם לא לטעם המקומי אז לפחות למותגים החזקים של הקהל המקומי שלהם. 

ככה שהאורלי שלנו לא באה בטעמי וניל, או שוקולד, או משהו שהעולם השפוי היה שם. לא, אם כבר חיקוי אז הוא צריך להתעלות על המקור, אם לא באיכות העוגיה אז בתעוזה חסרת המעצורים של בחירת טעם – וצבע – המילוי. חדי העין שיכולים לקרוא את הטקסט בתמונה לעיל – או שלחצו עליה בטעות – כבר יודעים את התשובה לשאלה.

פפושדו החליטו להוציא למדפי החנויות עוגיות שוקולד במילוי קרם בטעם בזוקה. כן, כן, ממש ככה. בדיקת המערכת הנכונה-תמיד הראתה שהם אפילו הצליחו בזה בצורה ראויה להערכה. הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מקרב את העוגיה לפה הוא הריח – ריח מדויק של מסטיק בזוקה. גם הצבע הורדרד מעורר געגועים נשכחים לימי-הולדת על הירח, והטעם… הטעם הוא מסטיק בזוקה, אחד לאחד, חוץ מהקטע שכן אמורים לבלוע אותו בסוף.

כל זאת לא בא לטעון שהעוגיה טעימה בשום צורה. היא תועבה מוחלטת. אבל היא לפחות תועבה מדויקת, נאמנה למקור ושמצליחה לחלוטין בכל מטרותיה. לאור זאת, לא ברור לי למה פפושדו החליטו להתכחש לעוגיה באתרם. אחרי הכל, מה עוד הם רצו שהיא תהיה?