Mar 11 2009

איכות היא באוזני המתבונן

שוב מתפרסם מחקר המראה הבדלים בין צעירים וזקנים. שוב אנשים נזעקים על פגיעה בערכי האיכות המקודשים. שוב אנשים מפרשים בצורה חסרת שחר את הממצאים.

הכותרת הסנסציונית בגיזמודו אתמול היא “האייפוד והנוער השמידו את המוזיקה”. יותר דרמטי מזה אי אפשר להיות. “המחקר” המצוטט – an informal test בלי ממש הקפדה על מתודולוגיה – משמיע לסטודנטים קטעי מוזיקה בסגנונות שונים, בצורות קידוד שונות. גם מוזיקה דיגיטלית לא מכווצת בכלל, גם MP3 במגוון איכויות, ודברים שביניהם.

התוצאות שכה החרידו את המרצה? יותר ויותר צעירים, לאורך שש השנים בהן נערך המחקר, העדיפו את המוזיקה שלהם בפורמט MP3, עם אובדן התדרים שמלווה את הקידוד. המסקנה המתבקשת? האייפודים הרסו את היכולת של הנוער להאזין למוזיקה באיכות טובה, והם הורגלו ל-mp3ים “מחורבנים”, כדברי המאמר. זה נוער זה? זה בררה.

אבל הבעיה כאן היא לא העדפה לאיכות נמוכה. ואני בכוונה הדגשתי את המילה איכות כאן כבר פעמיים. כי הטעות האמיתית של החוקר ושל גיזמודו היא לבלבל בין איכות לבין נאמנות למקור. איכות של מוזיקה היא תכונה סובייקטיבית. כן, גם האיכות הטכנית, לא רק המוזיקלית. אין ספק שמבחינת הנאמנות, ה-audio fidelity, קבצי ה-mp3 נופלים מהגרסאות הבלתי-מכווצות, בעלות ה-bitrate הגבוה. אבל נאמנות הצליל היא רק חלק ממכלול השיקולים שנקרא איכות, למרות שהוא לרוב מוחלף איתו. גם הזמינות היא פרמטר טכני של הקידוד. גם גודל הקובץ, וזמן ההורדה שלו, והמחיר. ומכלול השיקולים הזה גרם לכך שפורמט MP3 יהיה הפורמט הדומיננטי – כי הנאמנות של הצליל היתה טובה מספיק כדי לא להפוך לגורם מכשיל, ושאר הפרמטרים התכנסו לכדי הפורמט המועדף. ומכיוון שנאמנות הצליל באה יד ביד עם הפרמטרים האחרים – אין לי אפשרות לשחק איתם, לקבל נאמנות צליל גבוהה עם קבצים קטנים, למשל – אז אנשים למדו לקשר בין איכות, כלומר סך ההנאה שלהם מהמוצר, לבין האיכות ה-MP3ית. כי הרי לזה הם רגילים, וכל דבר אחר, כמו נאמנות צליל גבוהה, חורג מאיך שהם רגילים לצרוך את המוזיקה שלהם. העובדה שנאמנות הצליל גבוהה יותר לא הופכת את האיכות לגבוהה יותר – מערך השיקולים הוא לא לינארי. כמו שאוויר רווי-חמצן לא בהכרח טוב יותר לגוף מאשר אוויר עם אחוז חמצן רגיל.

אני לא בא לטעון לרגע שעם קבלתם של ההמונים את נאמנות הצליל של ה-MP3, היא עכשיו נאמנות הצליל הנכונה, הטובה או העדיפה. היא פשוט הסטנדרטית, השלטת, הנפוצה. אנשים שמעדיפים נאמנות צליל גבוהה יותר הם עכשיו connoiseurs, אניני-שמע. תמיד יש אנשים שהטעם שלהם –בין אם באוכל, בטלוויזיה או בספרות – הוא שונה, או מעודן יותר, מאשר המיינסטרים. זה לא מפתיע אף אחד. השאלה היא למה אנשים מתפלאים שיש הבדלה כזו גם בפרמטר טכני כמו נאמנות הצליל.

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “איכות היא באוזני המתבונן”

  1. גדי אלכסנדרוביץ'No Gravatarבתאריך 11 Mar 2009 בשעה 21:16

    ולי נראה שהמחקר אולי מפספס את זה שאנשים לא תמיד מסוגלים להבדיל בין רמות הקידוד השונות. פשוט אין להם ולא הייתה להם מעולם שמיעה טובה מספיק. אני אף פעם לא הצלחתי להבדיל בין קידוד באיכות סבירה (128) ובין קידוד lossless.

    בכל מקרה, הדיון הזה הופך ומאבד מטעמו עם הזמן. אפשר למצוא יותר ויותר קבצי מוזיקה בפורמטים שהם lossless. הנפחים של נגני המוזיקה הולכים וגדלים, ומהירות ההורה הולכת וגדלה, והיום להשיג אלבומי ענק בפורמט lossless זה קל בהרבה מאשר היה נוח להשיג פעם קובץ MP3 מסכן אחד. נראה לי שה”איכות” חוזרת ובגדול.

  2. שחרNo Gravatarבתאריך 11 Mar 2009 בשעה 21:36

    המחקר פורט על הרגשות הנוסטלגיים, הדאגה היא לא שהנוער אוהב פורמט שמע אחר אלא מכך שדברים שנחשבו לקונצזוס לפני 20 שנה מאבדים את הרלוונטיות שלהם היום. ובכך הרבה אנשים רואים “בגידה בערכים מקודשים”.

  3. פרננדו פלמןNo Gravatarבתאריך 11 Mar 2009 בשעה 22:16

    למילה איכות יש משמעות דואלית גם בלי קשר למאמר. יש מקודדים שמשתמשים ב quality לתיאור הפרמטרים הטכניים. אז נכון שהשימוש מעט מטעה, אבל בהחלט נפוץ.

    וסתם אנקדוטה, לחלק לא מבוטל מהשירים היום, נאמנות למקור לא רלוונטית. נאמנות למקור יכולה, אולי, להיבחן מול כלים אקוסטיים, אבל איך תמדוד נאמנות לצליל אלטקרוני מסותנז? בסופו של יום, מה שחשוב הוא חווית ההאזנה, לא הפרמטרים הטכניים של הצליל.

    קח את תת הקבוצה האודיופילית של פריקים אנלוגיים כדוגמה. הם מוכנים לחיות עם רעשי חריקות ושריטות על פני סאונד דיגיטלי נקי, כשהטענה שלהם היא שחויית השמיעה ממקור כזה טוב יותר. לא נאמן יותר או פחות, אלא פשוט נשמעת טוב יותר עבורם. הכי סובייקטיבי שאפשר לבקש.

  4. אבשלום גיסיןNo Gravatarבתאריך 21 Mar 2009 בשעה 13:50

    נתקלתי היום באתר הבית של זמרת בשם אנה ווגלזנג שבלי קשר למוסיקה שלה (בינתיים די מעניינת), מאפשרת הורדה חינם של האלבום שלה בפורמט mp3/128k. היא גם מאפשרת הורדה בתשלום (כראות עיני המאזין, רדיוהד סטייל) של אותו אלבום ב mp3/320k או לחילופין מגוון רחב אחר של פורמטים תחת הכותרת “audiophiles and nerds”. ללא ספק הראייה הכי עדכנית והכי נכונה של שוק המוסיקה הדיגיטלית בעיני.

    http://theanna.bandcamp.com/

  5. א' נדבNo Gravatarבתאריך 10 Sep 2009 בשעה 14:16

    טוב אני אתייחס גם למה שכתבת פה וגם לעניין עם ג’וני גרינווד כי אי אפשר באמת לנהל דיונים בטוויטר. על הלינק מגיזמודו אין ממש מה להגיד – זה לא מחקר בשום צורה, סתם פרופסור שהשמיע מוסיקה לסטודנטים שלו, באותה מידה אני הייתי יכול להשמיע מוסיקה לאחיינית שלי.
    אני אישית ממש לא אודיופיל. אני מאוד אוהב מוסיקה אבל אין לי אובססיה מיוחדת עם איכות של סאונד. אני באמת לא יכול להבדיל בין MP3 באיכות גבוהה לבין FLAC, אבל אני בהחלט יכול להבדיל בין MP3 באיכות גבוהה לכזה שבאיכות נמוכה. בגלל שאני לא חושב שיש לי שמיעה טובה במיוחד אני מניח שאם אני יכול אז רוב האנשים יכולים (אם הם מאזינים למוסיקה לפחות במערכת סטריאו זולה – באוזניות זולות או ברמקולים קטנים של מחשב אין הבדל). עדיין, נראה לי הגיוני שלהרבה אנשים פשוט לא אכפת, ואין לי בעיה עם זה. כפי שכתבת, יש פה מרכיב שאפשר להגדיר אותו כאנינות שמע ושכל אחד יעשה את מה שמחרמן אותו.
    איפה אני לא מסכים איתך? קודם כל, אני חושב שההבחנה שלך בין איכות סובייקטיווית ונאמנות אובייקטיווית היא לא מדויקת. אתה מכניס להגדרה של האיכות כל מיני גורמים שהם אולי חלק ממה שקוראים לו “חוויית הקנייה”, אבל בסופו של דבר ברגע ההאזנה לשיר זה לא משנה כמה הוא עלה או כמה זמן לקח להוריד אותו. טלוויזיה שחור-לבן בגודל 21″ יותר זולה ותופסת פחות מקום מפלזמה בגודל 42″. לא הייתי אומר שזה רלבנטי לאיכות שלה. מן הסתם יש ממדים סובייקטיביים באיכות, ואודיופילים מתווכחים על השטויות האלה כל הזמן, אבל מבחינתי הממדים האלה קשורים לשאלות כמו המדיום שהמוסיקה אצורה עליו (מחשב/דיסק/תקליט) או סוג הרמקולים שמהם מאזינים לה, לא לכמה זמן לקח להוריד קובץ מסוים (זה בכלל שיקול שבימינו באמת לא רלבנטי, תכלס הכל יורד מהר).
    דבר שני, וזה נוגע למה שג’וני גרינווד אמר, אין שום דבר שפוי בלמכור לאנשים מוצר פגום. קובץ MP3 הוא פגום באופן אובייקטיווי. הייתי יכול מן הסתם להוריד את In Rainbows בחינם אבל אהבתי את הדרך שבה הם שיווקו אותו אז החלטתי לשלם בכל זאת. הנחתי שאם אני לא מקבל FLAC, אני לפחות אקבל MP3 ברמת קידוד שלא תגרום לסאונד לשרוט לי את האוזניים, וזה היה מעצבן לקבל משהו באיכות של 160kbps. תחשוב שמישהו היה מוכר לך סרט DVD והיית מגלה שחלק מהצבעים בסרט חסרים. זה נשמע לך שפוי?
     
     
     

  6. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 10 Sep 2009 בשעה 14:45

    בהתייחס לנקודה האחרונה שלך – אני פשוט לא מסכים ש-MP3 ב-160kbps הוא מקביל ל-DVD בלי הצבע ירוק. בבית, אני כנראה ארגיש בהבדל בין 160 ל-320. אולי. אבל כשאני הולך ברחוב סואן? עם אוזניות שעלו מאה שקל? או כשאני יושב במשרד עם רמקולים של  מחשב, סבירים ככל שיהיו, כשאנשים מדברים באזור? וכשאני באוטו, עם המהום מנוע וצפירות מבחוץ?

    יש לי טלוויזיה גדולה בבית, וניסיתי להוריד סרטים ב-HD. להגיד לך שאני מבחין בהבדל? כן, אני מבחין. יש הבדל. להגיד לך שההבדל הזה תורם לי לחווית הסרט? לפעמים. תלוי בסרט. ואותו דבר גם למוזיקה – אין לי בעיה עם נאמנות-שמע גבוהה יותר, ועם מערכת טובה, ובתנאים טובים ההבדל מורגש ותורם. אבל אני חושב שברוב המקרים, לרוב האנשים (וזו הערכת אישית לחלוטין, לא מבוססת), קידוד ב-320kbps לא תורם שום דבר לחווית השמיעה של המוזיקה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים