בטורו היומי בכלכליסט, מתייחס יוסי גורביץ למחאת הגולשים על שינוי העיצוב החדש של פייסבוק – שינוי שמזכיר את זרם-העדכונים של טוויטר. אחד המספרים הבולטים בהתנגדות הזו היא אפליקציה המאפשר הצבעה על העיצוב החדש, בה הצביעו כ-900,000 משתמשים נגד העיצוב החדש.

כמעט מיליון מתנגדים בפייסבוק זה נשמע הרבה, והיינו מצפים שפייסבוק יעצרו הכל ויתחשבו במשתמשים הללו, אבל גם צריך לזכור שיש ע"פ הנתונים הרשמיים כ-175 מיליון משתמשים פעילים בשירות. אפילו אם נניח שזה נתון מנופח פי 10, עדיין יש פי 20(!) יותר משתמשים שלא התלוננו מכאלה שכן. אז זה לא שכל אלה שלא התלוננו אוהבים את העיצוב החדש – אני מוכן להתערב שהרבה מאד מהם לא מסתדרים איתו עדיין – אבל זו טעות לנסות לפנות תמיד למיעוט הקולני שלא בהכרח משקף את רוב המשתמשים בשירות.

אבל מעבר לכך, צריך להבין איך פייסבוק רואה את תפקידה מול המשתמשים שלה. במזכר מושמץ כתב מרק צוקרברג, מנכ”ל פייסבוק, שחברות מערערות-שוק (Disruptive companies) לא יכולות להרשות לעצמן להקשיב ללקוחות שלהם. הגישה כאן היא לא מתנשאת, כפי שאחדים הרגישו, אלא יומרנית ונסיונית. היא נובעת מאמונה שפייסבוק, מתוקף המידע שיש לה על הרגלי שימוש של משתמשים באתר שחוצה מיליוני אנשים, יכולה לראות מגמות ואופני שימוש במצב הנוכחי, ולהשתמש במידע הזה כדי לבנות חווית שימוש טובה יותר, שונה, שהמשתמש הממוצע לא יחשוב עליה.

הדוגמא הקלאסית לחברה מערערת-שוק היא Netflix, ספריית השכרת הוידאו האמריקאית ששברה לחלוטין את מודל ההשכרה של בלוקבאסטר ע”י כך שהם התחילו פשוט לשלוח לך את הסרטים שבחרת בדואר, ולאפשר לך לשלוח להם אותם חזרה גם בדואר. דור שלם שגדל על לכתת רגליו לספרית הוידאו, לשוטט בין המדפים, לראות את הסרט, לשכוח להחזיר אותו בזמן ולשלם קנסות פשוט התאדה לו – אתה רק בונה רשימת העדפות, והן ישלחו אליך בהקדם האפשרי. אם היית שואל את לקוחות בלוקבאסטר איך אפשר לשפר את החוויה שלהם, הם היו מציעים מבחר רחב יותר, או זמן השאלה ארוך יותר. סביר להניח שרובם המוחלט לא היה יכול להציע מודל חדשני שישנה את השוק.

אם נחזור לפייסבוק, צוקרברג לא רוצה להמשיך לתת ללקוחות את אותו הדבר שכבר יש להם, אבל יותר חזק, יותר מהיר, יותר טוב. הוא רוצה לתת להם מוצר חדש, שונה, וטוב יותר – בין אם הם יודעים את זה או לא. בפעם הקודמת זה עבד לו: פייסבוק, במקור, לא היה הרבה יותר מאשר ספר טלפונים מורחב, עץ חברים שמראה מי קשור למי. לפני כמה שנים הם הוסיפו פיצ’ר חדש ושונה לחלוטין – ה-news feed. החלק הזה של האתר, שבימינו הוא לב ליבה של חווית השימוש בפייסבוק, נתפס ע”י המשתמשים הוותיקים כהרס מוחלט של פייסבוק. קבוצות נפתחו כדי להתנגד אליו, תוכנן חרם על פייסבוק ועלו זעקות שבר – וזה בתקופה שהיו לפייסבוק רק 10 מיליון משתמשים!

ומה קרה? פייסבוק אולי איבדו כמה עשרות אלפי משתמשים, אבל הם זכו במעל מאה מיליון משתמשים חדשים. הם לא ניסו לתת לקהל את מה שהקהל ביקש, אלא את מה שהם חשבו שהקהל צריך. יש כאן יומרנות, ללא ספק. ויש הרבה מקומות ליפול בהם. אבל ב-2006 ההימור שלהם הצליח בגדול. ועל ההצלחה הזו צוקרברג מנסה לרכב עכשיו, על הטענה שהוא יודע לאיזה כיוון צריך לקחת את הרשת החברתית הזו שנקראת פייסבוק, על אפם ועל חמתם של משתמשיו. יתכן שהוא יאבד כאן כמה מליוני משתמשים. ויכול להיות שהוא ירוויח הרבה יותר.

היום קיבלתי בתיבת הדואר שלי אמייל שנשא את הכותרת “שיווק ויראלי”. הוא נשלח מכתובת בשם “Marketing Israel” והכיל לינק לסרטון YouTube ואת הטקסט “מצורף סרטון טיזר ויראלי, נא הפיצו”. זה הכל.  דוגמא קלאסית – קיצונית, אפילו – לחוסר הבנה מוחלט של המדיום, ואיך חברות פרסום נמצאות בפאניקה מהאינטרנט, לא מבינות איך דברים עובדים, ומנסים לזייף את דרכם בעולם המודרני.

פרסומת למה זה היה? האמת, אין לי מושג. לא לחצתי על הלינק. גם לא הפצתי הלאה לחברים. לא הרגשתי צורך להשתתף במשחק המעושה הזה, פשוט כי הנסיון המגושם הזה לשיווק ויראלי פספס את הנקודה הבסיסית של צורת הפרסום הזו: האלמנט הויראלי צריך להיות לב העניין. העיקר. הוא חייב לעמוד בפני עצמו כמם שמפיץ את עצמו ברשת. החלק השיווקי שקושר את המם למוצר חייב לבוא אח”כ, כלאחר יד, כפאנצ’ליין לסיום או כערך מוסף. אנשים לא אוהבים להרגיש שהם עובדים בשבילך. תן להם משהו בשבילם, וזה כבר ישליך חזרה על המוצר שלך. מה יש לי כאן? עוד סרטון שהופץ בצורה בוטה ע”י מחלקת שיווק? שלפחות ינסו לתאר מה יש בסרטון ומה האינטרס שלי כאן!

* * *

לפני כמה ימים ראיתי בטוויטר של ידידה שלי הודעה קצרה: “אני יכולה לבהות בזה שעות”, עם לינק. לחצתי, כמובן. אני סומך עליה שאם היא מפיצה את הידיעה, כנראה זה מעניין. הלינק הוביל אותי לאתר של חנות ספרים בשם The Book Depository, חנות ספרים בריטית עם מבחר נאה ומדיניות משלוחים נאה במיוחד – חינם, לחלוטין, לרוב המקומות בעולם, כולל ישראל. מה שעשו החברים ב-Book Depository זה לבנות Mashup בין האתר שלהם ל-Google Maps, שמראה בזמן אמת, פחות או יותר, איזה ספרים נקנו ואיפה בעולם. זה נותן לך תחושה ויזואלית של מחזור המכירות שלהם, כמו גם של הפופולריות של ספרים שונים בעולם. מעבר לכל, זה מגניב. זה מראה איזה דברים אפשר לעשות עם טכנולוגיות ה-(תסלחו לי) Web 2.0 של היום כדי לשקף מידע, ויותר מכל דבר אחר, זה מראה קמפיין מצוין של שיווק ויראלי. אני לא שמעתי על החנות הזו עד יום שישי האחרון, ולא בטוח שהייתי מגיע אליה בלי לקרוא את הטוויט של דפנה. היא, בתורה, ראתה את זה בבלוג אחר. אני מיד הפצתי את זה בטוויטר מחדש, ואפילו כתבתי על זה פוסט כאן אצלי. אז הנה דוגמא לשיווק ויראלי שעובד. הוא נותן מוצר מגניב – המפה המתעדכנת. הוא נותן לאנשים סיבה להפיץ אותו מאחד שלשני. וכלאחר יד הוא מצהיר “הנה אני. חנות ספרים”. ולפני שיבוא מישהו ויגיד שהצלחה של הויראליות זה עוד לא אומר הצלחה של השיווק, אני אסיים בעובדה שגם אני וגם אמא שלי כבר קנינו ספר, כל אחד מאיתנו, מהחנות הזו.

שוב מתפרסם מחקר המראה הבדלים בין צעירים וזקנים. שוב אנשים נזעקים על פגיעה בערכי האיכות המקודשים. שוב אנשים מפרשים בצורה חסרת שחר את הממצאים.

הכותרת הסנסציונית בגיזמודו אתמול היא “האייפוד והנוער השמידו את המוזיקה”. יותר דרמטי מזה אי אפשר להיות. “המחקר” המצוטט – an informal test בלי ממש הקפדה על מתודולוגיה – משמיע לסטודנטים קטעי מוזיקה בסגנונות שונים, בצורות קידוד שונות. גם מוזיקה דיגיטלית לא מכווצת בכלל, גם MP3 במגוון איכויות, ודברים שביניהם.

התוצאות שכה החרידו את המרצה? יותר ויותר צעירים, לאורך שש השנים בהן נערך המחקר, העדיפו את המוזיקה שלהם בפורמט MP3, עם אובדן התדרים שמלווה את הקידוד. המסקנה המתבקשת? האייפודים הרסו את היכולת של הנוער להאזין למוזיקה באיכות טובה, והם הורגלו ל-mp3ים “מחורבנים”, כדברי המאמר. זה נוער זה? זה בררה.

אבל הבעיה כאן היא לא העדפה לאיכות נמוכה. ואני בכוונה הדגשתי את המילה איכות כאן כבר פעמיים. כי הטעות האמיתית של החוקר ושל גיזמודו היא לבלבל בין איכות לבין נאמנות למקור. איכות של מוזיקה היא תכונה סובייקטיבית. כן, גם האיכות הטכנית, לא רק המוזיקלית. אין ספק שמבחינת הנאמנות, ה-audio fidelity, קבצי ה-mp3 נופלים מהגרסאות הבלתי-מכווצות, בעלות ה-bitrate הגבוה. אבל נאמנות הצליל היא רק חלק ממכלול השיקולים שנקרא איכות, למרות שהוא לרוב מוחלף איתו. גם הזמינות היא פרמטר טכני של הקידוד. גם גודל הקובץ, וזמן ההורדה שלו, והמחיר. ומכלול השיקולים הזה גרם לכך שפורמט MP3 יהיה הפורמט הדומיננטי – כי הנאמנות של הצליל היתה טובה מספיק כדי לא להפוך לגורם מכשיל, ושאר הפרמטרים התכנסו לכדי הפורמט המועדף. ומכיוון שנאמנות הצליל באה יד ביד עם הפרמטרים האחרים – אין לי אפשרות לשחק איתם, לקבל נאמנות צליל גבוהה עם קבצים קטנים, למשל – אז אנשים למדו לקשר בין איכות, כלומר סך ההנאה שלהם מהמוצר, לבין האיכות ה-MP3ית. כי הרי לזה הם רגילים, וכל דבר אחר, כמו נאמנות צליל גבוהה, חורג מאיך שהם רגילים לצרוך את המוזיקה שלהם. העובדה שנאמנות הצליל גבוהה יותר לא הופכת את האיכות לגבוהה יותר – מערך השיקולים הוא לא לינארי. כמו שאוויר רווי-חמצן לא בהכרח טוב יותר לגוף מאשר אוויר עם אחוז חמצן רגיל.

אני לא בא לטעון לרגע שעם קבלתם של ההמונים את נאמנות הצליל של ה-MP3, היא עכשיו נאמנות הצליל הנכונה, הטובה או העדיפה. היא פשוט הסטנדרטית, השלטת, הנפוצה. אנשים שמעדיפים נאמנות צליל גבוהה יותר הם עכשיו connoiseurs, אניני-שמע. תמיד יש אנשים שהטעם שלהם –בין אם באוכל, בטלוויזיה או בספרות – הוא שונה, או מעודן יותר, מאשר המיינסטרים. זה לא מפתיע אף אחד. השאלה היא למה אנשים מתפלאים שיש הבדלה כזו גם בפרמטר טכני כמו נאמנות הצליל.

בפעם השניה בפחות משבוע אני מוצא את עצמי פותח פוסט בציטוט של ג’ואל ספולסקי. מוזר קצת, כי אני מאד לא מעריך את התוצרים הכתובים שלו מהשנים האחרונות. אבל היו לו לא מעט הערות מחכימות לאורך השנים.

הציטוט הרלבנטי מגיע מספרו של ספולסקי, User Interface Design for Programmers, שמציע מגוון הארות והסברים על ההגיון שמאחורי ממשקי משתמש מנקודת מבט של המתכנת שבונה אותם, לא של גרפיקאי. הוא מנסה להסביר כמה מהטעויות הנפוצות – וההגיוניות לחלוטין – שמתכנתים עושים. להלן הציטוט מפרק 6 של הספר (שגרסא ישנה שלו זמינה כאן), בשם “Designing for People Who Have Better Things To Do With Their Lives”:

1. Users don’t have the manual, and if they did, they wouldn’t read it.
2. In fact, users can’t read anything, and if they could, they wouldn’t want to.

הערות חכמות ונכונות הרבה יותר משרוב המתכנתים חושבים. אנשים לא קוראים את חוברת ההוראות, זה ברור. אבל אנשים גם לא קוראים טקסט שמופיע להם על המסך. זה לא משנה שכתבת בגדול “אם תלחצו על הכפתור הזה, המחשב שלכם יתפוצץ”. אם יש כפתור, המשתמש ילחץ עליו, ואז יתלונן שהמחשב שלו התפוצץ. אנשים לא קוראים טקסט. תפקידו של התוכניתן להוליך את המשתמש למטרה שלו בצורה שאינה טקסטואלית, בין אם באמצעות סימנים גדולים וברורים ומלים בודדות, או על ידי לחסוך ממנו לקבל החלטות שאין צורך שהוא יקבל.

* * *

אבל בצורה די מפתיעה, האקסיומה של ספולסקי לא נגמרת רק בטקסט פונקציונלי. הייתי מצפה שגם אנשים שלא יקראו שום דבר ש-Word, למשל, מקפיץ להם, עדיין יקראו את הטקסט עצמו שמוצג להם במעבד התמלילים. לא? אז זהו, שמסתבר שגם במדיום שכל מהותו הדגשת התוכן, אנשים פשוט לא קוראים.

בחודש ספטמבר 2008 הועלה אתר בשם antispore.com, בלוג בסיסי המבוסס על WordPress, ובה לשטוח את תלונותיה של הכותבת על משחק המחשב Spore, שזכה ללא מעט כיסוי תקשורתי באותה תקופה. הכותבת, המחזיקה באמונה נוצרית שמרנית הדוגלת ב-Creationism, מחתה על ההנחות יסוד האבולוציוניות שמוטמעות במשחק ועל ההשפעה שלו על הנוער באמריקה. בהמשך הבלוג היא העלתה עוד ועוד תלונות על התכנים במשחק, בין אם הקשורים לאבולוציה או האפשרות ליצור תכנים מיניים במשחק.

כל הודעה בבלוג הזה זכתה למאות תגובות. רובן יצאו נגדה בצעקות וזעקות, בקללות ובעלבונות. כלפיה, כלפי הנצרות, ובמקרים רבים גם אחד כלפי השני.

כל הסיפור הזה – מעל 15 הודעות, מאות תגובות – התרחש לאורך שלושה ימים בלבד. בסוף הימים הללו פרסמה הכותבת את ההודעה הלפני-אחרונה בבלוג, תחת הכותרת “Understand my beliefs please”, בו היא פורסת את הבסיס למשנתה הדתית, כולל ציטוטים נרחבים מכתבי הקודש. ההודעה הזו הולידה מעל 2,500 תגובות, מהסיבה הפשוטה שהיא חשפה – למי שרצה לראות – את האמת מאחורי האתר. להלן הציטוט שהובא מספר בראשית ח’ כ”א-כ”ז:

“21. The LORD smelled the pleasing aroma and said in his heart: “Never again will I curse the ground because of man, even though every inclination of his heart is evil from childhood. And never gonna give you up. 22. “Never gonna let you down.” 23.”Never gonna run around and desert you.” 24. “Never gonna make you cry.” 25. “Never gonna say goodbye.” 26. “Never gonna tell a lie and hurt you.” 27.”Never truly believe anything you read on the Internet. There will always be cases of Poe’s Law.”

אתם, קוראי הנאמנים, וודאי רואים שכבר בסוף הפסוק הראשון ההודעה גולשת לריקרולינג חסר בושה. אבל בטקסט המקורי, לא קצר אבל גם לא ארוך במיוחד, וזרוע בציטוטים תנ”כיים, הרוב המוחלט מבין אלפי המגיבים לחלוטין פספס את הנקודה! הכותב/ת שתל הודעה הודאה מפורשת על היותו של האתר זיוף אחד גדול, ומאות אנשים, בהנחה שהם בכלל ניסו לקרוא את ההודעה, פשוט פיספסו אותה.

מה שמעניין הוא שאפילו שכבר בתגובה השלישית הצליח קורא חריף במיוחד לשים לב לבדיחה, ומתוך 10 התגובות הראשונות שתיים כבר עלו עליה, עדיין המשיכו מעל 2500 להגיב. לא רק שאף אחד לא קרא את הפוסט המקורי, אף אחד גם לא קרא את התגובות, אפילו כשהיו רק בודדות.

בנוסף לכל זה, אנשים ממשיכים עד היום להגיב לבלוג הזה. מתוך 600 התגובות בפוסט הראשון, מעל 100 נכתבו מאז שהבלוף נחשף. מאות הודעות בפוסט האחרון עצמו נכתבו אחרי, למרות שהיו עשרות הודעות המגיבות לתרמית. אנשים.פשוט.לא.קוראים.

בתור אדם כותב, זה די מדכא.

* * *

כחלק מהציטוטים המזויפים, בפסוק כ”ז, מוזכר חוק פו (Poe’s Law). חוק זה, שנולד בפורומים בהם אתאיסטים ונוצרים נוהגים להתכתש, גורס כי:

ללא סמיילי קורץ או ביטוי הומוריסטי בוטה אחר, אין דרך לייצור פרודיה על פונדמנטליזם שלא תתפס ע”י מישהו כדבר האמיתי”

חוק פו מדגים היטב גם את הקיצוניות של פונדמנטליזם, אבל בעיקר את הקיצוניות שמיוחסת להם ע”י אתאיסטים ומתנגדי הדת. מהעמוד של חוק פו הגעתי למספר פנינים שאי אפשר לדעת אם נכתבו מתוך אמונה דתית שמרנית אמיתית או כפרודיה, כמו Fundies Say the Darndest Things או ג’ק צ’יק, חביב המערכת זה שנים רבות, והקומיקסים שלו כנגד קתולים, ליברלים ושחקני D&D.

בשנים האחרונות, כפי שציינתי בעבר, אני מתרשם משלטי החוצות של דפי זהב ומשחקי הטיפוגרפיה שלהם. מסתבר שאני לא היחיד שהתרשם, עד כדי כך שבזק החליטו לצאת בקמפיין פרסומי לשירות 144 באינטרנט עם סדרת שלטים שדומים בצורה מחשידה לפרסומות של דפי זהב. לא הצלחתי לצלם תמונות ממש טובות שלהם, ובאתר עצמו הם לא מתגאים בקמפיין כמו שבדפי זהב מתגאים בו, אבל הנה כמה דוגמאות:

אפשר לראות את חוסר ההשקעה היחסי כאן. כן, הפונט במרכז השלט קשור לתוכן, והרקע גם: פרחים או מחצלת-סושי. אבל בעוד בדפי זהב ניסו לשחק עם מגבלות הקונצפט והמדיום, כאן הדגש הוא על הלוגו של השירות בצורה שמקשה על ההבנה. לוקח זמן להבין מה בכלל הרקע אמור להיות. במקרה אחר זה אפילו יותר בולט:

רמזור נכנס לי באמצע התמונה, ולקח לי הרבה זמן להבין מה בכלל אמור להיות הקונצפט כאן. אני מניח שהכוונה היא שאפשר לחפש גם אנשים ולא רק בתי עסק, אבל זה הולך לאיבוד במטאפורה המטושטשת שלהם. ההעתקה של הרעיון מדפי זהב הופכת להיות לרועץ ברגע שהם לא באמת משתמשים במשחקים הטיפוגרפיים האלה כדי ליצור דיאלוג בין התוכן לבין הצורה.

בקיצור, אני מושך כתפי באכזבה ומחכה לגל הבא של שלטי דפי זהב שישטוף את עירנו ויהפכו את הפירסום הציבורי לתחום קצת פחות נתעב ומיותר.

בפוסט הקודם שלי טעיתי באיות הביטוי “קיתונות של בוז” כ-“קיטונות” – טעות נפוצה למדי עקב העובדה שהמילה “קיטון”, נידחת ככל שתהיה, עדיין נפוצה ומוכרת יותר מאשר “קיתון”, ותודה לישראל על שתיקן אותי.

אז תהיתי באמת אם רק אני חטאתי כאן או שהטעות נפוצה. פניתי, מעשה חברי Language Log, לגוגל כמנוע מחקר ראשוני בנושא.

את הביטוי “קיתונות של בוז” (כביטוי תחום במרכאות) אפשר למצוא 1,340 פעם. את “קיטונות של בוז” – 1,550. על פניו, נראה שהטעות נפוצה יותר מהאמת. אבל אם נחדד את בדיקה לחיפוש שמכיל את “קיטונות של בוז” אבל לא את “קיתונות של בוז” – רק את הטעות – ירדנו ל-86 תוצאות בלבד. “קיתונות” בלי “קיטונות”, לעומת זאת – 154 תוצאות.

מה המשמעות? המשמעות הראשונית, המתבקשת, היא שיש כמעט פי 10 עמודי באינטרנט שדנים בטעות הזו מאשר שבעצם משתמשים במטבע הלשון. זה נראה לי קצת קיצוני. אפשרות נוספת היא שכל פעם שמישהו טעה, הוא מיד קיבל תיקון – בטוקבקים או תגובות – מה שהופך את החיפוש לחסר משמעות כמתודה מחקרית.

ומה עוד יותר סביר? שגוגל מעוותים כל כך את השאילתא שלי, מוציאים ממנה שורשים (stemming) ומלים נפוצות (stop words) שאין שום דרך לדעת מה באמת נפוץ יותר.

לפני כמה ימים קונן יובל דרור על השתתפותה של קורין אלאל בתוכנית האח הגדול VIP, תוכנית עליה הוא שופך קיתונות של בוז. בקרב קוראיו יש ערבוב של תגובות – מתומכות למתנגדות, ממנומסות לעוינות. אבל יש נקודה אחת שנראה לי  שפוספסה כחלק מהעליהום שם בגלוב, בין אם על התוכנית או על מגניה ומגיניה.

האח הגדול VIP היא תוכנית שונה, מהותית, מהאח הגדול הרגיל. לא בגלל הפורמט, אלא בדיוק בגלל המשתתפים שבה. לא, כמו שמגיבים טענו, כי היא מסירה את “אבק הכוכבים”  ומראה את המפורסמים במלוא טבעיותם, אלא בגלל שהיא מסירה מעל התוכנית את היומרה להיות “ריאליטי”.

תוכניות ריאליטי אינן תוכניות תיעודיות. הן לא מנסות להראות, מעשה אנתרופולוגים מתחילת המאה ה-20, את בני האדם בסביבתם הטבעית ובהתנהגותם האמיתית. הן לוקחות אנשים שאינן שחקנים מקצועיים ומציבות אותום בסיטואציות מתוכננות, מהונדסות. לא כל משפט מתוסרט מראש, אבל הסיטואציות מובנות, מכוונת. אנשים יודעים שהם משתתפים בתוכנית טלוויזיה, ויודעים שהם באו לבדר את הצופים, וההתנהגות שלהם בהתאם.

וכאן בדיוק נכנס ההבדל בין אנשים מן הישוב לבין יושבי הוילה באח הגדול VIP. המשתתפים החדשים כאן הם, ברובם, בדרנים. זמרים, דוגמנים, אנשי תקשורת, אנשים שמורגלים לעמוד מול קהל, לבדר, לבנות פרסונה ציבורית. לכן אפשר לראות את ההשתתפות שלהם בתוכנית הזו כמו כל הופעה אחרת. אין כאן את הטשטוש שמרתיע אנשים, בין הפרטי לציבורי. יש כאן הופעה. הופעה משותפת, מתמשכת ואולי גם מיותרת, אבל זו פשוט דרך אחרת לתת לאותם בדרנים וממלאי זמן מסך לעשות את מה שהם עושים בכל מקרה: מופיעים בטלוויזיה, כדי לבדר אותנו.

הבהרה: כותב שורות האלה לא בעצם טרח לראות את התוכנית. לא את המקורית ולא את ה-VIP. אבל אם אי אפשר לכתוב לחלוטין באוויר בבלוג שלך, אז איפה כן?

באלכופדיה, ויקי האלכוהול הישראלי החביב, מישהו החליט לתרום מתכון לוודקה בזוקה. המתכון פשוט – לקחת וודקה, להטביע בה מסטיק בזוקה ולחכות – אבל התוצאה, לטעמי, תהיה רחוקה מ-"[לכבוש] את לבבם של חובבי ליקרים רבים (ונוסטלגיים)". אולי זה פשוט כי אני לא אוהב ליקרים.

לפני כמה שנים, כתב ג’ואל ספולסקי מאמר בשם Biculturalism, שמדבר על הבדלי התרבויות בין מפתחים לסביבת Windows ומפתחים לסביבת Unix. אם נתקצר (או, ליתר דיוק, נשלוף טענה בודדת מתוך המאמר), אפשר לטעון שבעולם המיקרוסופטי הדגש הוא על פרגמטיות, על לעשות את מה שעובד לרוב המשתמשים בצורה נוחה כך שהם יכולים לעשות את העבודה שלהם, בעוד עולם ה-Unix מלא באנשי עקרונות שמתעקשים על נושאים שלעתים סותרים את צורכי המשתמש. נקיון הממשק חשוב יותר מקלות השימוש, או שהארכיטקטורה חשובה יותר מממשק המשתמש. ב-Windows הדגש הוא על פשרות. אז לא תמיד יש את הפיצ’ר שאני רוצה, ולפעמים זה נתקע או מתרסק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שמערכת ההפעלה והתוכנות שרצות עליה משרתות את הצרכים שלי בצורה מספקת. It’s good enough. אני מוכן לסלוח להם על בעיות רבות בגלל שברוב המקרים, אני מקבל את מה שאני רוצה.

בעולם האינטרנט, אי אפשר למצוא ניגוד גדול יותר מאשר מיקרוסופט וגוגל. מיקרוסופט היא הדינוזאור מעולם המחשבים שלא מחוברים לעולם. שירותי האינטרנט שלהם נתפסים כאיטיים, מגושמים, ומפגרים יחסית לחדשנות הגוגלית. אבל הקריסה של ג’ימייל בשבוע שעבר הדגישה משהו שחוזר על עצמו ברוב השירותים של גוגל: גם להם יש בעיות רציניות. בעיות בזמינות, מחסור בפיצ’רים, התרסקויות סדירות. אבל אנחנו מוכנים לסלוח להם, כי ברוב המקרים אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים, ובחינם. השירותים שלהם טובים, גם אם לא מושלמים. It’s good enough.

גוגל הם המיקרוסופט החדשים, ביותר ממובן אחד.

אני קורא כרגע את הספר “לרקוד עם דמעות בעיניים” של ניסן שור, סקירה היסטורית של תרבות הריקודים והמועדונים בישראל מהקמתה ועד היום. בלי קשר לאיכויותיו השונות של הספר, שלא חסרות, הוא ראוי לתהילת עולם גם אם רק בזכות זה שהוא מביא ריכוז של טבלאות מצעדי-להיטים ורשימות השמעה של מועדונים מתחילת שנות השמונים, בתקופה שעדיין תרגמו את השמות של הלהקות והשירים. לכן יש לנו הברקות כגון:

• סדר חדש / יום שני העצוב
• דמעות במקום פחדים / עולם משוגע
• חטיבת השמחה / האהבה תפריד בינינו

ואפילו

• פרנקי הולך להוליווד / הרגעי

שם התרגום לשפה העברית בעלת הנטיה המינית הבלתי נמנעת קצת מפספס את הנקודה.

אבל מעניין גם לראות את השמות שמשום מה לא תורגמו – Killing Joke נשארו “קילינג ג’וק”, ובצורה מפתיעה הלהקה “ביג קאנטרי” הוציאה שיר בשם “בארץ גדולה”, מה שמוביל אותי לחשוב שאף אחד שם לא ממש ידע מה הוא עושה.

חיפושיות הקצב. הדלתות. סגול כהה. פרוות פסיכדליות. מועדון תרבות.

כמה שאני שמח שעברנו את השלב הזה.