נושא שמעסיק את התקשורת לאחרונה, באופן מובן, הוא מותה הקרב וההולך של התקשורת – או לפחות כך אפשר להבין מנבואות הזעם שמדברות על מותה של העיתונות המודפסת, סגירתו של ערוץ 10, קיצוצים, ביטולים, מינויים ופיטורים, ודברים רבים שהעין השביעית מדווחת עליהם בהרחבה, עיתונאים כמו יובל דרור מתבטאים עליהם אישית, ונביאי New Media רואים ככשלון אישי של העיתונאים.

הקישור האחרון, של ג’ף ג’ארוויס, זכה להדים רבים, ביניהם התקפה ישירה מהסופר/עיתונאי/בלוגר בעל כורחו רון רוזנבאום על כך שג’ארוויס מאשים את העיתונאים עצמם, ולא את המערכת, את המדיום, את העיתון. למרות הנימה הקנטרנית וההתקפות האישיות, רוזנבאום מעלה – גם אם בלי כוונה – נקודה שג’ארוויס ורבים ממגיביו פספסו, וזה שיש הבדל מהותי בין מקצוע העיתונאות לבין תעשיית העיתונים.

הקשר ביניהם הוא סימביוטי, אבל לא מחויב המציאות. העיתונים צריכים את העיתונאים כדי לספק תוכן חדשותי יום-יומי לציבור הקוראים. העיתונאים צריכים את העיתונים כדי לקבל גב, מימון ופלפורמה לפרסם את תחקיריהם. עיתונים רבים כבר הראו שהם יכולים להסתדר טוב מאד גם בלי עיתונאים, רק עם אג’נדה, press releases ופרסומים. עיתונאים גם כבר הראו יכולת לנצל פלטפורמות אחרות – בלוגים, אתרי חדשות עצמאיים וכו’. מה שג’ארוויס ורוזנבאום רואים זה לא קריסתה של העיתונאות, אלא של העיתונות המסורתית, המודפסת, הנמכרת בקיוסקים וממומנת מפרסומות, הנשלחת למנויים וחיה על כותרות וסקופים. Dead Tree Journalism.

רוזנבאום, מתחת לרטוריקה הבכיינית של “הזיזו לי את הגבינה”, מבין שעדיין יש מקום ויש צורך ציבורי בעיתונאות מקצועית, עם מימון מקצועי שיכול לפתוח דסק חדשות בבגדד או לשלוח אנשים לכסות אירועים רחוקים, ועם סטנדרטי אתיקה מקצועיים שמבקרים את העוסקים בו. אולי רוזנבאום מאמין בזה רק מתוך מומנטום ארכאי, אבל הוא עדיין צודק. ג’ארוויס, לעומת זאת, כל-כך מרוכז בחזון ה-Citizen Journalist שלו שהוא מאבד לחלוטין את ההבדלה בין עיתונאי מקצועי לחובבן שבמקרה היה במקום הנכון בזמן הנכון. הוא מבלבל זמינות ומהירות של דיווח עם עומק ואיכות, והוא נותן לעובדה שיש בלוגרים/עיתונאים חובבניים מצוינים – מעמיקים, מקיפים, איכותיים – להשכיח את העובדה שהרוב המוחלט אינם כאלה, ואי אפשר להסתמך עליהם ככאלה. בקיצור, הוא רוצה לעשות לעיתונאות מה שספרים כמו “אמא, תראי, בניתי אתר!” עושים למקצוע בניית האתרים, לפחות ע”פ תלונתם של בוני אתרים מקצועיים – הזנייה של המקצוע ע”י כלים נוחים, כך ששוכחים שיש גם צורך בידע, טכניקה, כשרון והבנה, לא רק עדכונים מהירים בטוויטר.

לי באמת שאין סנטימנטים לעיתונים המודפסים. מעולם לא קראתי אותם בשקיקה. אבל אני כן מאמין שצריך למצוא פלטפורמה מעודכנת – נוחה, רווחית, אמינה ורצינית – לעבודה עיתונאית. עבודה מהסוג שמחפשת מקורות וחוקרת פרשיות, שמקבלת משכורת הגונה כדי שלא תצטרך להתקיים ממתנות ותכתיבים. אבל פתרונות? פתרונות אין לי.

אניל דש, בלוגר וכותב על תרבות אינטרנט, חזר לו מחופשה בת מספר שבועות שבמהלכה היה מנותק מכל ערוצי התקשורת, כולל אינטרנט וטלוויזיה. כשחזר, שאל את 9000 האנשים שעוקבים אחריו בטוויטר שאלה פשוטה – “מה הדבר האחד שקרה שכדאי לי להתעדכן בו”. התשובה שקיבל מרוב העונים? כלום. כלום לא קרה. שום דבר מעניין.

הפרשנות של דש לעניין היא שרוב המידע שאנחנו צורכים ביום-יום הוא חסר ערך. מבדר, אולי. משעשע. אבל חסר ערך לאורך זמן. לא קורים כל-כך הרבה דברים. אני, לעומת זאת, חושב שדש כאן חוטא קצת לחשיבות של הדברים הקטנים.

התרבות שלנו, בטח ובטח של אנשים כמו דש והקוראים שלו, מורכבת מהרבה מאד ערוצי מידע מקבילים. תוכניות טלוויזיה, ידיעות בחדשות, בלוגים, סרטוני YouTube, ממים משוטטים, סיפורים של חברים. כל אחד הוא כמו RSS Aggregator, מרכז עשרות ומאות ערוצי תקשורת ובורר מתוכם את התוכן התרבותי שלו. עברה לה התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, שלושה עיתונים, ארבע תחנות רדיו. כשכולם ספגו את אותה תרבות, אותו monoculture לאומי משותף. אני יודע שאפילו עם אנשים שאני חולק איתם עניינים משותפים רבים, אני יכול לקוות ללא יותר מ-90% התאמה של התוכן התרבותי הנצרך שלנו. תמיד יהיו לי כמה בלוגים, או תקליטים, או חדשות, שאני צרכתי ומישהו אחר לא.

אז בהנתן שאנחנו כבר ככה חיים בתרבות מגוונת ומפוצלת, ואני גם ככה לא יכול להניח שבן-שיחתי קרא את כל מה שאני קראתי וראה את כל מה שאני ראיתי, אני יכול לוותר על חודש של תרבות בלי להרגיש מחויב להשלים כל פסיק וכל רגע. אלא אם קרו דברים בנושאים שאני מתעניין בהם במיוחד, סביר להניח שאני יכול לתת לרסיסי התרבות של אותם שבועות לשקוע לתוך הקלחת הגועשת שהיא התרבות המשותפת בלי לאבד את המקום שלי בשיח הציבורי.

בצפון תל-אביב שוכן לו רחוב קטן ותמים בשם רח’ זנגביל. רחוב קטן בן 30 בניינים בצפון הישן. מתוך הרחוב הזה יוצא לו רחוב קטן יותר העונה לשם סמטת זנגביל, רחוב המכיל 5 מספרים בלבד. זה טוב שהם כל-כך צמודים אחד לשני, אחרת הבלבול יכול להיות גדול. טעות קטנה בקידומת ואתה מגיע לקצה הלא נכון של העיר. גם ככה אני בטוח שדיירי סמ’ זנגביל 2 מקבלים כל הזמן את הדואר של רח’ זנגביל 2, ולהפך.

אבל רחובות חדשים לא צצים לנו חדשות לבקרים. בטח שלא בערים קיימות ומבוססות. אבל אתרים חדשים כל הזמן קמים להם באינטרנט. עברו הימים שאדם יכול להסתפק באתר בית תחת geocities.com, ואפילו בלוג תחת בלוגלי או wordpress.org לא נחשב ממש רציני. אתר רציני, אם כך, צריך דומיין משלו. הבעיה היא ששמות דומיינים הם משאב מוגבל ובעייתי, ומשאב שמתחיל להגמר לנו.

מבט זריז באתרים כמו Read/Write Web או TechCrunch, שמדווחים על מיזמי אינטרנט וחברות Web 2.0 חדשות, מגלה לנו ששמות חדשים של אתרים נוטים לשני כיוונים. הראשון הוא כיווץ של השם, גם על חשבון קריאות. אתרים כמו Flickr (ללא ה-e) ואתרים אחרים שקמו אחריו בסגנון הזה לא עיוותו את הכתיב רק בשביל להיות מאגניבים, אלא פשוט כי ב-2003 כשהאתר יוסד, flicker.com היה תפוס כבר 5 שנים. אחרי שהמלים הטובות באנגלית נגמרו, אתרים נאלצו ללכת על שגיאות כתיב וצירופי אותיות שרירותיים. מבט חטוף ברשימת החברות ב-TechCrunch מראה שמות כמו Jangl, Scribd או Xoopit. פתרון אחר לשמות אתרים הוא דווקא בכיוון השני – להאריך את שם הדומיין לכדי משפט, ובכך לשמור על יכולת זכרון של השם למרות אורכו. אחוז נכבד מהדומיינים הארוכים הללו הם מה שנקרא Single Serving Sites, אתרים חד-שימושיים שקמו כבדיחות או לשימוש ספציפי.

דרך אחרת לפתור את מצוקת הדיור באינטרנט היא באמצעות הרחבת ה-Top Level Domains – כמו שאפשר להקים רחוב זנגביל חדש ברחובות בלי לבלבל את הדוור, אפשר תמיד לפתוח את ebay.biz, או את strawjackal.info, לא? אז זהו, שסימן רשום הוא סימן רשום בלי קשר ל-TLD שלו, ואני בספק אם בית משפט יאפשר לי לשמור את cocacola.biz. ואם פעם היו הבדלים מהותיים בין ה-TLDs השונים, והייתי יודע שאתר כמו recovery.gov הוא בהכרח אתר של ממשלת ארה”ב, אז היום ההבדלה כבר לא ברורה – מה ההבדל בין .com ו-.biz? בין .org ל-.info? אם אין הבדל, אז אין לי שום דרך טובה לזכור אם האתר הזה, strawjackal, הוא org, או .name, או בכלל .co.il. ההגדרות מתערבבות.

מה הפתרון? אני לא יודע. אולי אנחנו צריכים להוסיף עוד רמה שלישית בין שם הדומיין לבין ה-top level, אבל אני לא יודע על בסיס מה לעשות את החלוקה. אולי צריך פשוט להקפיא את כל השמות באינטרנט ולהתחיל רשימה חדשה: strawjackal.org.internet2. אני אשמח לרעיונות.

* * *

שאלת בונוס:

איזה מהשמות הבאים אינו top level domain באינטרנט?

1) .COM
2) .COOP
3) .MUSEUM
4) .TRAVEL
5) .XXX

תשובות אפשר למצוא כאן וכאן.

פייסבוק, ראש העמוד הראשי, הבוקר:

Terms of Use Update

Over the past few days, we have received a lot of good feedback about the new terms we posted two weeks ago. Because of this response, we have decided to return to our previous Terms of Use while we resolve the issues that people have raised.

זה אומר שניצחנו?

כמו כן, פייסבוק מנסה לעשות Crowdsourcing להסכם תנאי השימוש – הם פתחו קבוצה חדשה (בפייסבוק, כמובן) לדון בנושא. אני לא יודע אם הרעיונות של אנשים שם יבואו לידי ביטוי, אבל אין ספק שזה יעזור לתחושה של אנשים.

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

Today we shall explore the darker side of the the food and drink business. The twilight zone of molecular gastronomy and mixology, where people take our common conceptions of what is regarded as “food” and deconstruct it, creating deliberate disassociation between ingredients and flavors, or between appearance and taste, or just using unexpected materials for unexpected results.

First, some before-dinner drinks courtesy of Tony Conigliaro of The Drink Factory, a cocktail blog that has the chemical periodic table and the alchemical philosopher’s stone both mentioned in recent posts, so that should give you a hint of what we’re dealing with. The drink we’ll mention here is the Smoked Old Fashioned. It’s a variant of the classic Old Fashioned which tries to recapture the feel of sitting in a leather armchair, sipping the drink and smoking a cigar. This it does by using extracted essences tobacco and leather, purified to be edible, and layering them with the rest of the drink, thus conjuring up the bartender’s fireside vision. Is it any good? I don’t know. But it certainly goes above and beyond what I expect a cocktail to be.

For the main course, we can bring some dishes from the chef José Andrés, with some Olive Spherifications: you take olives, puree them, mix them with lime and seaweed extracts for flavor and consistency, and roll them back up into olive-shaped spheres.

One thing you can do with these deconstructed, reconstructed olives is to use them in a deconstructed, reconstructed cocktail. In this case, a “Dirty Martini” consiting of a dry martini with one of these faux-olives and a foam made of sea-salt for a briny feel whenever you drink it. The used the same salt-foam for a margarita, as a replacement for the salt-encrusted glass commonly used.

Another thing that molecular chefs seem particularly enamored of is liquid nitrogen – one of the basic tenets is that it isn’t the duration of cooking that is important, but the temperatures achieved, both hot and cold. Butane burners and liquid nitrogen, then, help achieve extreme temperatures without extensive cooling or heating. In one case, a fish tartare was accompanied by nitro-frozen smoking-cold pellets of sesame oil as garnish.

And for dessert – chocolate. But no mere hazelnut pralines here. No-siree. We have Dominique Persoone, a self-styled Shock-o-latier (groan) making everything from a tomato/basil/olive marzipan to a wasabi-and-white-chocolate green-pea ganache, and up to inhalable cocoa powders and smoked cocoa beans. Another dessert, quaintly named “Peanut Butter and Jelly”, is actually “grape juice that has been altered using sodium alginate and then dropped into a calcium cloride bath.” Add to that "peanut butter that has been combines with maltodextrin” and you get a very simple, but very chemical, molecular desert:

Thank you for joining me in my slightly-appalled, often-surprised and mostly-tempted excursion into unfamiliar gastronomic territory, one that I doubt I will have much chance to explore in person.

אני יושב לי בבית קפה שכונתי ובוהה – בין לבין נסיונות לכתוב לבלוג, או לכתוב את עבודות הסמינר שלי, או משהו – בערוץ הבישול שמרצד לו ברקע. אני אוהב תוכניות בישול – הן צבעוניות, מעניינות ומעוררות תיאבון. אמנם כשרואים אותן בחדר כושר זה קצת התגרות מיותרת, אבל עדיין נחמד.

לא כל שף טלוויזיוני הוא נחמד, ראוי לציין. הז’אנר לא חף משפים פלצניים, מתנשאים, מתחנחנים או משעממים. ויש לפעמים לז’אנר נטיה לנסות לפנות לעממיות ולחברותיות ע”י הזמנת “חברים” לאכול עם השף. המטרה כאן היא להציג את השף לא כמומחה מורם מעם, אלא כאיש חברה שמבשל בשביל החבר’ה, לא בשביל עצמו, או המסעדה שלו, או הצופים. דוגמא בולטת למלאכותיות של הנסיון הזה היא ישראל אהרוני, שתוכניות הבישול שלו הן בין המאוסות יותר שיצא לי לראות. אבל מה שבכלל גרם לי להבין את המיאוס שבז’אנר ה-“אצל אהרוני בסלון” היא תוכנית של שף בריטי בשם איינסלי האריוט, שיש לו תוכנית של בישול מהיר. איינסלי קצת מתלהב מעצמו ומהבישולים שלו יותר מדי, זה נכון, אבל אצלו ראיתי משהו שלא הבחנתי בו אצל תוכניות בישול אחרות, והיא הכרה בקיומם של אנשי ההפקה שמסביבו.

כשאנחנו רואים תוכנית בישול, לרוב אנחנו רואים רק את השף והמטבח, ואולי שף אורח. אין לנו הכרה בקיומו של הצלם, המפיק ושאר הפונקציונרים שמביאים את המצרכים, עורכים את המטבח, מציגים כתוביות ומנהלים את העסק. בתוכנית של האריוט שראיתי עכשיו הוא היה עסוק, בזמן הכנת קינוח כלשהו, בלהיות משועשע עד בלי די מהרעב הבולט על פניו של הצלם. הצלם הוא כבר לא ריהוט, פונקציה בהפקה, אלא בן-אדם שמלקק את שפתיו לנוכח הקרפ המגולגל שעל הצלחת.

התבדחות עם הצלם מול הקהל (או עם הקהל מול הצלם?) זה דבר אחד, אבל בזמן כתוביות הסיום של אותה תוכנית הם התעלו על עצמם. אם את אהרוני, בשלב הזה, היו מראים מתרווח על כורסא בסלון-מזויף עם חברים מזויפים על כוס יין, אז בתוכנית כאן הכתוביות לוו באנשי ההפקה – החל מאל, הצלם, וכלה בשאר האנשים שמסביב שמתכנסים סביב המטבח ונהנים מהתוצרים של התוכנית היומית. אני מצאתי בזה חן רב – fringe benefit של עבודה בתוכנית בישול והכרה בכך שעדיף שהאוכל יגיע לאנשים שעבדו בשבילו, ולא בשביל אורחים בתשלום. אני בטוח שיש אנשים שיראו בזה טעם לפגם – כמו פיזור השאריות לכלבים בסוף הארוחה – אבל אני לא הרגשתי שזה המצב. יכול להיות שאפילו ראו את האריוט יושב לאכול יחד עם שאר האנשים.

תוכניות בישול יכולות לנקוט בשני קולות. קול הגורמה, שף העל שמדגים טכניקות של מומחים, או הקול העממי שבא לתת פתרונות פשוטים. את שניהם אפשר לעשות טוב או רע, מתנשא או מתחסד. בהנתן מגיש טוב והפקה טובה, אני לרוב אעדיף את השני.

אמזון משחררת בימים אלה גרסא שניה של הקינדל, קורא ה-e-books עליו אני מרייר כבר זמן רב. בלי להכנס ליתרונות ולחסרונות של המכשיר (לזה תוקדש רשומה נפרדת), מעניין לראות שאחת האפשרויות החדשות של המכשיר זוכה לביקורת משפטית דווקא.

הקינדל מאפשר, בלחיצת כפתור, להקריא את תוכן הספר הדיגיטלי בקול מסונתז – יכולת לא ממש חדשנית, אבל שימושית לבעלי בעיות ראיה ואנשים שסתם נהנים מזה. האתר Law.co.il מדווח שהתאחדות הסופרים האמריקאית מתנגדת לאפשרות הזו, בטענה שהקראת ספר היא זכות ששמורה לבעלי זכויות היוצרים, כחלק מאותו גוש זכויות-יוצרים שמופיע בעמודים הראשונים ספרים.

המבזקון ב-law.co.il מתמקד בהבדל החוקי בין שמירת הקלטה של הטקסט לעומת סינתוז שלו, אבל אני חושב ששאלה הרבה יותר בסיסית כאן היא של יכולת לביצוע עבירה, לעומת העבירה עצמה. לפי ההגדרה של יו”ר התאחדות הסופרים, שימוש ביכולת הזו של הקינדל היא עוברת על ההגבלה על הקראה פומבית של היצירה. האם זה נכון גם אם אני משתמש ביכולת לבד בחדר? איפה נכנסת כאן ההגדרה של “פומבי”? ווהאם יש הבדל בין זה לבין אם אני מקריא את בקולי שלי? כי אם כן, הקול שלי הוא תמיד כלי פוטנציאלי לביצוע עבירה. שלא להזכיר את היכולת שלי להוריד למישהו את הקינדל בראש, כמובן.

* * *

אבל השאלה כאן היא יותר מהותית, והיא על מה בכלל מגנות זכויות היוצרים, ומהו ה-“תוכן” שעליו מגנים. ע”פ דיווח אחר, העבירה הפוטנציאלית היא יצירה של יצירה חדשה (ההקראה) שמבוססת על היצירה המקורית (הספר) בצורה שעוברת על האיסור של יצירת Derived work. זה מעלה שוב את השאלה של מה היא היצירה? האם היצירה היא המלים שעל הדף? אם כן, ברור שהעברתה למדיום אחר היא יצירה של יצירה חדשה. אבל אם כן, האם העברה של אותו טקסט לשיטת כתב אחרת (לא תרגום, רק שעתוק) נחשבת יצירה חדשה? האם לשנות פונט מהווה יצירה חדשה?

שאלות דומות אפשר לשאול גם על ערוצי תקשורת ויצירה אחרים. אם קניתי דיסק, על מה יש לי את הזכויות? על העותק הפיזי? על הביטים שמקודדים? או על גלי הקול שמפוענחים מביטים הללו? או על היצירה? האם יש לי זכות חוקית לגבות דיסק אל קבצי MP3 במחשב? ואם כן, האם אני יכול להוריד, מאתר שיתוף קבצים, עותק ב-MP3 של הדיסק שאותו קניתי? ומה אם קניתי ב-MP3 מחנות מקוונת?

באיזה שלב הבדלי האיכות הטכניים מפרידים בין יצירה אחת לשניה? רוב אנשים שאני מכיר לא יהססו להוריד MP3 של דיסק שהם רכשו חוקית, אבל מה עם תקליט? כאן יש ל-MP3 ה-“גנובים” יתרון איכותי על המוצר הקנוי. ומה בנוגע לוידאו לעומת DVD? או DVD לעומת BluRay?

כל השאלות הללו, שלהן אין לי תשובות ואני בספק אם גם עורכי דין שעוסקים בדיני זכויות יוצרים יוכלו לענות לי בצורה חד משמעית, בעיקר חושפות את המגבלות של חוקי זכויות היוצרים והפאניקה של ספקי התוכן בנוגע לחוסר השליטה שלהם במוצר, כפי אפשר לראות בצורה מרתקת במאמר הזה על ההיסטוריה של ה-e-books. (מאמר ארוך, החלק הרלבנטי בעמוד 4)

אם טלפונים סלולריים באמת יכולים לפגוע במטוס באוויר, מה בעצם מפריע למחבל לעלות לטיסה עם שניים-שלושה טלפונים ופשוט להשאיר אותם דלוקים בזמן ההמראה? לא צריך סכינים או נשק חםף שלא לומר מספרי ציפורניים ובקבוקי דאודורנט. רק טלפון סלולרי שאף אחד לא מרים גבה לגביו.

או לוותר על האיסור הזה, או לאסור על טלפונים בתא הנושאים הנוסעים בכלל. אני לא רואה הצדקה למצב ביניים.

חיפשתי “כרטיס SD" בגוגל, ובטעות הקלדתי בעברית – יצא לי “כרטיס דג”. זה פתח לי עולם שלם של חוויות טכנולוגיות. “מה הנפח של הדג שלך, 1GB?”. “המצלמה שלי לא קוראת את הדג שלה!”, וכמובן “יש לי מיקרו-דג¹ בטלפון”.

1. Not to be confused with Microfiche.