מה שמושך אותי במיוחד באותה עיתונאות אזרחית שמתהווה לה בבלוגים ובטוויטר הוא לאו דווקא מהירות התגובה, למרות שזו לרוב התכונה הכי בולטת כשטוויטר מקדים את סוכנויות הידיעות. זה גם לא היעדר התיווך, הדיווח הישיר, האישי ורב-הפנים של רסיסי החדשות שמצטברים מכל כיוון.

לא, היתרון הגדול הוא לא עומק הדיווח, אלא רוחב הדיווח. מה הכוונה שלי? שבעוד שאירוע חדשותי כמו התרסקות מטוס נוסעים אל תוך נהר ההאדסון, אתמול בערב, קיבל סיקור מפורט ועדכני מאתרי חדשות כמו ה-NY Times ו-CNN, הידיעות שם היו… ידיעות. חדשות. איזה מטוס, איפה הוא עבר, למה הוא התרסק, מה קרה לניצולים, וכולי. אבל אצל ג’ייסון קוטקי, אחד הבלוגרים היותר פופולריים בעולם, הצטברו דברים אחרים בנוסף לדיווח החדשותי. תמונות, כמובן: יאניס קרומס צילם את המטוס מהמעבורת שפינתה את הניצולים והעלה אותן לטוויטר שלו באותו הרגע. מעבר לזה, מישהו החליט להעלות תרשים של נהר ההאדסון בו אפשר לראות את עומק המים – זה פרט שולי, פרט שאף ערוץ תקשורת רשמי לא יטרח לחפש ולחפור ולפרסם, אבל במקרה אדם כלשהו עם זמינות לתרשים הזה עקב אחרי הסיפור והעלה את התרשים לפליקר – אז קוטקי סחף גם את זה לתוך הדיווח שלו, שהוא פחות דיווח עיתונאי סדור ויותר קטמארי מתגלגל שמדביק אליו פריטי מידע מרחבי הרשת. חוץ מהתמונות והתרשים גם יש לנו נתוני טיסה שנאספו בזמן אמת על גובה המטוס – כל אלה פריטים שלא יכנסו למגבלות המקום של אייטם במהדורת הערב, ועורך אתר החדשות לא יטרח לחפש את הנתונים הללו. אבל העובדה שאנשים שולחים לקוטקי קישורים לדברים הללו והוא מוסיף אותם גורמים לדיווח שלו להיות רחב יותר, גם אם פחות עמוק וממוקד. אולי ב-CNN יתנו יותר מידע על הגורמים להתרסקות, אבל אצל קוטקי נמצא היסטוריה של התרסקויות מטוסים אל תוך מים, ושל התרסקויות מטוסים עקב התנגשויות עם ציפורים. ואז מתחילים ה-Mashups: גולשים התחילו להלביש את נתוני הטיסה על גבי Google Maps. בשלב הבא, קוטקי קורא לאנשים לבנות מסלול טיסה והתרסקות תלת-מימדיים ב-Google Earth. אני לא אופתע אם גם זה יגיע במהרה.

***

פריט טריוויה א’: ה-New York Times, במאמציהם להוסיף עדכונים בלתי פוסקים לכתבה גם במחיר של טקסט חסר תועלת, עניין או פשר, פרסמו את הפנינה הזו:

Though officials have not released his name, the pilot is now at the New York Waterways terminal talking to federal investigators. He is described as a male white, 5-11 to 6 foot, reed thin, with a white mustache, close cropped white hair and a tan complexion. He is wearing a captain’s suit.

***

פריט טריוויה ב’: ב-10 לחודש, כמעט שבוע לפני שצילם את המטוס מהמעבורת, ציין יאניס קרומס בבלוג שלו שאחד היעדים שלו ל-2009 הוא לצבור יותר מ-1000 איש העוקבים אחריו בטוויטר. כרגע, יממה אחרי ההתרסקות, יש לו כבר מעל 2000. הוא גם מרואיין בתוכניות טלוויזיה כלל-אמריקאיות. רע לעסקים שלו זה בטח לא.

זה די מדהים, אני חושב, היכולת של המח שלנו לישב תמונות שפשוט לא אמורות להסתדר. להחליק פינות, להתעלם מפגמים, ובמקרה חירום – לשכנע את עצמנו שהבעיה היא כנראה אצלנו, ולא בתמונה. ידידה שלי, שעבדה כגרפיקאית בעיתון יומי גדול, סיפרה לי על עבודות הפוטושופ המקיפות שהיו עושים לתמונות שער של המוספים, בין השאר. כוכבניות שזכו להופיע על השער עברו טיפול מקיף שכלל תיקוני פיגמנטציה, הצרת זרועות ומותניים ותיקונים קלים שמשאירים את הדוגמנית לפעמים בפרופורציות – שלא לומר תנוחות – שלחלוטין אינן אפשריות באנטומיה האנושים. ואנחנו מסתכלים, ומקבלים את הדברים כמות שהם. אפילו שאנחנו מודעים לריטוש. זה, אולי, אחד הגורמים לפופולריות של מדורי (ועיתוני) הרכילות – אנחנו נהנים להרגיש שאנחנו מקבלים הצצה מאחורי הקלעים, ללא פוטושופ וללא עריכה. זה, כמובן, לא נכון בעליל. התמונות במדורי הרכילות כנראה עוברות עיבוד פוטושופ משלהן, פשוט המטרה של הריטוש היא שונה.

בברלין, החליטו אלמונים להדגיש את הנקודה, והדביקו על שלטי פרסומת מרוטשים חלונות-כלים של פוטושופ, להדגיש את הנקודה. הבריטני שאנחנו רואים היא לא הבריטני האמיתית.

* * *

בעולם מרוטש שכזה, טוב שיש אתרים כמו Photoshop Disasters שבאים לאסוף ולתעד מקרים מזעזעים במיוחד של פיטשופ עילג. הבעיה שלי עם האתר היא שבמקרים רבים הוא פשוט מציג את התמונה ואומר “הנה, תראו כמה נורא”. ואני, אני הרי אוטומטית מחליק פינות, מתעלם מפגמים, ואפילו משכנע את עצמי שהבעיה היא כנראה אצלי. רק אחרי מאמצים רבים אני מבין מה בדיוק הפריע בתמונה הזו. ולפעמים גם זה לא.

ולפעמים אתה רואה תמונה ולא מבין מה הבעיה, ואז פתאום זה מזנק לך לעיניים, כמו גביע שהופך לשני ראשים. ואז, כמו בתמונה הזו, אתה מבין שזה רק קצה הקרחון. במקרה של התמונה שהבאתי כאן יש כל-כך הרבה שגיאות שהטקסט המלווה לא יכול שלא להתעלות על עצמו בלתאר אותן:

In a breathless deconstruction of the trite family self-portrait, USA PhotoHouse deftly excises the phallocentric father figure, leaving a single hand to signify – with profound semiotic irony – the hidden hand of capitalism. The camera is bereft of any screen or viewfinder in a de facto refutation of the omnipresent panopticon of male gaze, while the child points aimlessly out of the savaged image in a cathartic denunciation of the testosterone-poisoned concept of understanding directions. Marvellous.

למי שעדיין לא הספיק להתרגל ל-Web 2.0, להלן פרסומת שנתקלתי בה היום:

מילא ההנחה המובלעת ש-2.0 זה כבר מיושן, ו-3.0 זה מודרני (שהיא בעצמה, לדעתי, מילה קצת מיושנת). יש לנו כאן עוד שני אלמנטים חיננים.

הראשון הוא הפס מימין עם אותה סיסמה אלמותית, “brand new”. זה טוב. זה חדש. זה יותר חדש ממה שיש לך עכשיו, לכן הוא טוב יותר. חדש יותר. חדש. חדש!

השני הוא השם של המוצר עצמו – Ux Potion. המסר של הפרסומות הוא של מודרניות, חדשנות, חידוש – אבל המוצר עצמו קיבל שם ישן, ארכאי. שיקוי-פלא, בבקבוקון זכוכית מסורתי, ועיצוב גראפי בצבעים אורגניים, חום וירוק. לא ממש מסתדר עם הדימוי.

מאחורי הפרסומת, אגב, מסתתרת חברה עיצוב ממשק משתמש בשם momentum design labs (כן, לחצתי על הפרסומת. הכנסתי לגוגל עוד איזה סנט או שניים), שהעמוד שלה דווקא מעוצב בסגנון הרבה יותר מודרני – מינימליסטי, בצבעי לבן וכחול, פונט עגלגל בלי אותיות ראשיות, לוגו עם משחקי שקיפויות – כל מה שאפשר לצפות מעיצוב Web2.0. רק חסר אפקט השתקפות-ברצפה-רטובה.

והמוצר המפורסם? אותו Ux Potion מודרני, קלאסי, חדשני, מסורתי, איפשהו בין Web 3.0 לרומנטיקה של המאה ה-19? איך הוא משתלב במומנטום הזה?

הוא לא מופיע בכלל באתר.

בעודי קורא את הפוסט המצוין של המוריס על תמונות קבוצתיות של נשיאי ארה”ב, שמתי לב למשהו מוזר בתמונה הזו:

מה מוזר, חוץ מזה שג’ימי קארטר נראה תלוש יותר מקים ג’ונג איל? קארטר וקלינטון, מימין, הם דמוקרטים. הזיהוי באמריקה בין המפלגה הדמוקרטית לצבע הכחול הוא מאד חזק, כמו זה של המפלגה הרפובליקנית לאדום. Red state / blue state באים לציין שיוך מפלגתי, ואפשר לראות את הקשר הזה בכל מקום. אבל קארטר וקלינטון לובשים דווקא עניבה בצבע הנגדי.

משמאלם, צמד הבושים, אב ובן. בנים נאמנים למפלגה הרפובליקנית האדומה (בצבע, לא באידאולוגיה), דווקא לובשים כחול. כן, גם העניבה של בוש האב היא כחולה. ווידאתי בפוטושופ.

אז מה זה אומר על אובמה?

NOW, THEREFORE, I, GEORGE W. BUSH, President of the United States of America, by virtue of the authority vested in me by the Constitution and laws of the United States, do hereby proclaim January 16, 2002, as Religious Freedom Day. I urge all Americans to observe this day by asking for the blessing and protection of Almighty God for our Nation, and to engage in appropriate ceremonies and activities in their homes, schools, and places of worship as a sign of our resolve to protect and preserve our religious freedom. (emphases mine, AK)

No, seriously.

לפני כשבוע קמה לה מחאת-גולשים בזעיר אנפין סביב פייסבוק. עם פרוץ השנה החדשה, כך מסתבר. תבעה פייסבוק את חברת Power.com, שמוצרה הוא אתר שמנקז אליו מספר רשתות חברתיות, על מגוון פגיעות נגדה הכוללות פגיעה בסימנים רשומים וגישה לא מורשה למידע השמור אצלה.

חלק מערוצי התקשורת מאמינים שהתביעה היא חסרת שחר ובסיס. חלקם אפילו טוענים שבתביעתה, פייסבוק עושה במידע ששמור אצלה – שהוא מידע שהועלה ע”י הגולשים – שימוש עצמי ומספחת, בעצם, את תוכן הגולשים אליה. אל הנקודה הזו אני רוצה להתייחס כאן.

השלב הראשון הוא להבין מה בדיוק כלול בתביעה של פייסבוק. את נוסח התביעה עצמו לא מצאתי, ועד שאני אמצע מקור אמין יותר אני מסתמך על הסיקור של ה-New York Times של הנושא, שנראה הכי מקיף ואף טרח לדבר עם הצדדים. לפי הכתבה הזו יש שני מרכיבים ראשיים בתביעה: הראשון הוא הזדהות של Power בתכתבות אימייל כעובדי פייסבוק, כולל זיוף כתובות דואר המגיעות מ-facebookmail.com. חלק זה של התביעה, אם אמנם יוכח, הוא ראוי לכל הדעות ואין עליו עוררין – יצוג-שווא הוא יצוג-שווא וראוי שיענש.

החלק השני והמעניין יותר בתביעה הוא שימוש בלתי נאות בשירותי פייסבוק המפרים את תנאי השימוש באתר. גם כאן הנושא מתחלק לשניים. הראשון הוא העובדה ש-Power מבקשים מהמשתמש את הסיסמא שלו, שומרים אותה על השרתים שלה, ומשתמשים בה לגשת לאתר. הטענה של פייסבוק היא שהעובדה שהסיסמא נשמרת היא פרצת אבטחה, והיא מספקת פתרונות חלופיים – מנגנון Facebook Connect, שנועד לאפשר לאתרים אחרים לחלוק (באישור המשתמש, בתקווה) במידע של פייסבוק עליך ללא צורך לספק להם את הסיסמא שלך. אין ספק שהפתרון הזה משאיר בידיים של פייסבוק את הכח להחליט איזה מידע זמין ואיזה לא, אבל זה עדיין מאפשר ל-Power לספק הרבה מידע על המשתמש. Power, בתורה, לא הכחישה שהיא היתה במגעים עם פייסבוק על מעבר לשימוש ב-Connect, אבל טענה שהיא רוצה לשפר את השירות למשתמשים ע”י שימוש במנגנון Social InterConnect – מנגנון מתחרה ל-Facebook Connect אותו פיתחה Power בעצמה.

הנקודה השניה ב סעיף הזה היא ש-Power השתמשה בטכניקות של Screen scraping כדי להתחבר לאתר של פייסבוק ולקרוא ממנו את המידע, כלומר להתחבר לאתר כמו משתמש רגיל, לקבל את כל ה-HTML שמוצג, ולדלות ממנו את המידע. האלטרנטיבה היא להשתמש ב-API, ממשק למתכנתים המאפשר להם לגשת למידע בצורה תכנותית, ולא לנסות לקרוא את המידע כמו משתמש אנושי ולשחזר אותו משם. היתרון בשיטת ה-API, חוץ מהעובדה שהיא לרוב דורשת פחות עבודה, היא שהיא נותנת לאתר יותר שליטה על איזה מידע לחשוף ובאיזו צורה. הטענה של פייסבוק היא גם שה-Screen scraping יוצר עומס מיותר על השרתים שלה, עומס שימנע בעבודה מול ה-API.

מה אני מבין מהסעיפים הללו? שפייסבוק מתרעמת על שימוש בשירותים שלה, שירות שחורג ממה שהוגדר במפורש בתנאי השימוש, שימוש שעלול להיות פרצת אבטחה, ובעיקר שימוש שלא עובר דרך השערים וההגבלות שהיא עצמה שמה על גישה לתוכן. השיקול המכריע ללגיטימיות, אם כך, היא עד כמה פייסבוק מאפשרת גישה דרך אותם שערים רשמיים שלה.

ההתרשמות שלי היא שפייסבוק מאפשרת גישה לרוב רובו של המידע המעניין. שיחקתי קצת עם ה-API לפני מספר חודשים וראיתי שאפשר במאמץ מינימלי לגשת לפרטי המשתמש ולרשימת החברים שלו. אני לא חושב ששם הבעיה. התחושה שהרבה אנשים קיבלו  מהסיפור הוא שפייסבוק טוענת מול Power “המידע הזה שלנו, ולכם אסור לגעת בו”. אבל באיזו זכות הם אומרים את זה, כשהמידע הוא בעצם שלי, הגולש? אם אני נתתי ל-Power את הסיסמא שלי ואת אישורי לגשת למידע, האם יש לפייסבוק זכות למנוע מהם? האם המידע שלי, או שלהם? 

אז נתחיל מלקרוא את הסעיף הרלבנטי מתנאי השימוש של פייסבוק, מעודכנים מתאריך 23/9/08, תחת סעיף User Content Posted on the Site:

Facebook does not assert any ownership over your User Content; rather, as between us and you, subject to the rights granted to us in these Terms, you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights or other proprietary rights associated with your User Content.

כאן יש הצהרה די מפורשת שפיסבוק לא טוענת לבעלות על המידע. מה שהיא כן מרשה לעצמה לקחת, לעומת זאת, זה זה:

you automatically grant …  an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license (with the right to sublicense) to use, copy, publicly perform, publicly display, reformat, translate, excerpt (in whole or in part) and distribute such User Content for any purpose, commercial, advertising, or otherwise

כלומר, כל תמונה, טקסט או תוכן אחר שאני מעלה לפייסבוק נשאר שלי, אבל לפייסבוק מותר לעשות איתו מה שהם רוצים. סייג די חשוב כאן הוא זה:

If you choose to remove your User Content, the license granted above will automatically expire,

כלומר הסרת התוכן מפייסבוק יבטל את זכותם להשתמש בו. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל אם נשווה את זה לתנאי השימוש הסטנדרטיים של גוגל, התופסים לשירותים כמו Gmail ו-Google Docs, שאומנם מגבילים את זכות השימוש שלהם במידע שלנו לצורכי פרסום וקידום השירותים שלהם ולא לכל מטרה שירצו, אבל גם ביטול השירות וסגירת החשבון לא מבטל את הזכויות שלהם:

13.5 When these Terms come to an end, all of the legal rights, obligations and liabilities that you and Google have benefited from … which are expressed to continue indefinitely, shall be unaffected by this cessation,

אז מה היה לנו כאן? יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו. גוגל, שמחזיקים בידיהם את רוב המידע שעוד נשאר בעולם, מעדיפים להשאיר אותו אצלם לצמיתות. פייסבוק, אם כך, מנסים למנוע מ-Power לקחת את המידע בצורה אלימה, אבל לא מונעים מהם גישה למידע שלנו – ובטח שלא לוקחים בעלות עליו. הפראנויה כאן, לדעתי, לחלוטין לא מוצדקת.

הפעם הקודמת שקיבלתי פניית Bluetooth בלתי-יזומה, זה היה מישהו באוטובוס שניסה לשלוח לי וירוס לפני כשלוש שנים. מאז, כל פעילות הבלוטות’ שלי כללה סינכרונים הלוך ושוב עם המחשב. לכן מאד הופתעתי כשהעפתי מבט במכשיר הסלולרי שלי וגיליתי בקשה לשיתוף מידע – לא ברור לי אפילו איזה מידע – ע”י Fashion DC, קומפלקס הלבוש והאופנה החדש והמיותר שנפתח לי ממש מול הבית, בדיזנגוף סנטר.

בניגוד לאימייל שלי, אותו אני נאלץ לתת לשימושים שונים, אני נמנע מלמסור את הטלפון שלי לגורמים מסחריים. ספריות וידאו, חדרי כושר, מנויים כלליים, כולם מופנים לאימייל בלבד. הרבה יותר קל לסנן אימייל, ולהתעלם. אסינכרוני, והכל. אני גם לא מתפקד לאף מפלגה, אז גם לא זכיתי לקיתונות השיחות המוקלטות שחברי הפעילים יותר ספגו. הטלפון הוא שלי ובשבילי, ולכן אני קנאי יותר לפרטיות שלי בו. לכן התעצבנתי כשהתארגנות פוליטית קקיונית כלשהי החליטה לשלוח לי SMS לקדם איזה סטיקר טפשי שקשור למלחמה, וכשהתלוננתי בקבוצת הפייסבוק שלהם, נופנפתי בשקרים בנוסח “תראה, היה לי את הטלפון שלך מאיזו מסיבה שארגנת פעם”. ולכן אני מתעצבן כשחנויות מתחילות לשדר פרסומות לכל טלפון סלולרי שחולף באזור. ברירת המחדל, לפחות בטלפון שלי, היא לדרוש אישור לפני קבלת כל תשדורת – וטוב שכך – אבל לך תדע אם כל הטלפונים ככה.

אבל מצד שני, יש כאן דבר מבורך. כבר שנים שיש בלוטות בכל טלפון, והיכולות שלו כמקדם רשתות חברתיות לא באו לידי ביטוי. עם מכשירי בלוטות יש לנו פוטנציאל לאפליקציות מקומיות-נקודתיות. כבר שנים מדברים על אפליקציה שמתאמת בין כל הנוכחים בפאבים, מקשרת בין פנויים-פנויות למעוניינים-מעוניינות. אני יודע שקיימות אפליקציות שמאפשרות לי לראות מי עוד יושב ומשתעמם בשיעור באוניברסיטה, אבל הן עדיין לא תופסות. יש כאן עניין של מודעות רודפת טכנולוגיה, וזמינות טכנולוגית שרודפת מודעות. הדור הנוכחי של הטלפונים לא מסוגלים להריץ תוכנה ברקע בנוסף לתפקוד הרגיל, אז הם לא יכולים לנהל תמסורת סוציאלית אוטומטית. אבל טלפונים חכמים מתחילים לחלחל, החל מהאייפון האיקוני ועד למודלים צנועים יותר. אולי תוך שנה-שנתיים, בהנתן סוף למיתון, יפרח סוף סוף שוק אפליקציות הבלוטות שיוכלו לתת לנו ערך מוסף סביבתי אוטומטי.

ואז, כנראה, אנחנו נצטרך להגדיר לטלפון שלנו לקבל תשדורות בלוטות אוטומטית.

ואז יגיע הספאם.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים עבדו להם שני בלשנים, אדוארד ספיר ובנג’מין וורף, על תאוריות שונות בנוגע לקשר בין שפה וחברה. מהעבודות שלהם יצאה טענה – שנוסחה והוגדרה ככזו רק אחרי מותם, שמכונה היום היפותזת ספיר-וורף, שבצורתה הקיצונית גורסת שהתפיסה שלנו את העולם עוברת דרך פילטרים קוגניטיבים בהם אנחנו מתייגים, מסווגים ומגדירים את העולם, והפילטרים הללו תלויים, בין השאר, בשפה בה אנחנו דוברים וחושבים.

… the world is presented in a kaleidoscopic flux of impressions which has to be organized by our minds – and this means largely by the linguistic systems in our minds. ¹

הניסוח הפופולרי של הטענה הזו היא שהשפה בה אנחנו דוברים מגדירה את צורות החשיבה שלנו. התפיסה הזו, של דטרמיניזם לשוני, חזקה בהרבה מהניסוחים המקוריים של וורף וספיר. בספרות ועיתונות פופולרית היא זוכה לעיוותים והקצנות רבות מספור. הסיפור הידוע בנוגע לכמות המילים של אסקימואים לשלג, שהופרך פעמים רבות², נובע מהתפיסה הזו – שאם בשפה יש מלים רבות לשלג אז יש להם יותר מה להגיד על שלג, או הבחנה יותר דקה בין סוגים של שלג, מאשר שפה שאין לה את המלים הללו.  השיחדש של ג’ורג’ אורוול, מ-1984, הוא ביטוי של הטענה הזו, על התפיסה שאם נעלים מלים מסוימות מהשפה, נעלים גם את הרעיונות שמאחורי המלים מהתפיסה, ואת המונחים מהמציאות בכלל.

היפותזת ספיר-וורף איבדה הרבה מהמרכזיות שלה בבלשנות המודרנית, אם כי גרסאות מתונות יותר שלה – שגורסות קשר פחות דטרמיניסטי וחד כיווני בין השפה והמציאות – מקובלות ע”י קבוצה רחבה יותר של בלשנים³. הגרסא הקיצונית נשארת נחלתם של סופרים ספקולטיבים, עיתונאים מתלהבים, וקבוצות אינטרסים שחושבות שהן מצאו פתרון מאגי לשנות את המציאות שלא דורש טיעונים ראציונליים, הסברה הגיונית או השקעה אמיתית – וזו בעצם הנקודה שרציתי להעלות בבלוג הזה לפני שדעתי הוסחה עם אקספוזיציות ארוכות.

***

“אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים” (PETA), ארגון זכויות בעלי החיים הפרובוקטיבי, יצא בימים האחרונים בקמפיין חדש. לא נגד פרוות או ניסויים הפעם, אלא נגד דייג. הקמפיין, שמופנה בעיקר לילדים, נועד לשכנע ילדים שדגים הם לא יצורים מגעילים וחלקלקים, אלא חיות מחמד מתוקות ומלבבות. ומה הדרך הכי טובה לעשות את זה? ע”י לנסות לשנות את המילה המקובלת לאותם חיות ימיות מ-“דג” (שמעורר אסוציאציות שליליות, שלא להזכיר אכילות) ל-“חתלתול-ים”.  כן כן, Sea Kitten. הקמפיין כולו מלווה בעיצוב גראפי חמדמד הכולל דגים הלבושים בתחפושות חתול, ירידות לא-ממש-סובטיליות על בריטני ספירס וג’ורג’ בוש (שמופנות, יש להניח, יותר להורים מאשר לילדים), משחקון פלאש לבניית חתלתול-ים משלך, ומגוון “עובדות על חתלתולי ים”, שמביאות פריטי טריוויה עטופים בסכרין:

Sea kittens talk to each other through squeaks, squeals, and other low-frequency sounds that humans can only hear through special instruments. Most ichthyologists — scientists who specialize in sea kitten biology — agree that this is just about the cutest thing ever.

נקודה מעניין בקמפיין הזה הוא ש-“חתלתול-ים” הוא לא המקבילה של “חתלתול”, אלא של “חתול. כלומר, זה לא המונח הראוי לדג צעיר, אלא לדג בכלל. אין לנו “חתול-ים”, רק “חתלתול-ים”. איך נאמר דג צעיר, אם כך?

Contrary to popular belief, the technical term for sea kitten offspring is "baby sea kitties," not "caviar."

הקמפיין, אם לא היה ברור כבר מהביקורת שלי ומההקדמה הארוכה שלי, הוא מגוחך. הוא מנסה לשנות אלפי שנה של תרבות אנושית באמצעות מה שהם עצמם מודים שהוא קמפיין PR. החלקים האקטיביים ואולי האפקטיביים בקמפיין – כמו קריאה לאנשים לפנות לנציגים הנבחרים שלהם ולהגביל את חוקי הדיג והציד, מוצנעים בקישורים קטנים. מידע רלבנטי – כמו פגיעה אקולוגית שקשורה לדיג חסר בקרה – בקושי מופיע. האנשים שמאחורי הקמפיין הזה מאמינים, כך מסתבר, שבתוך המילה Fish מגולם כל מה שרע בעולם, ושהחלפת המילה תפתור את הבעיות שקשורות אליה – במקום לנסות להבין את הגורמים מאחורי תופעת הדיג (הצורך לאכול, למשל, או מחסור בתחליפים ראויים) ולשנות אותם, ובכך לשנות את הקונוטציות של המילה. אבל לא. המילה היא הבעיה, כפי שמראה ציטוט זה שאיתו נסיים:

When your name can also be used as a verb that means driving a hook through your head, it’s time for a serious image makeover. And who could possibly want to put a hook through a sea kitten?

1. Benjamin L. Whorf, Science and Linguistics, Technology Review 42(6), 1940, p.213. Retrieved from here.

2. Geoffrey Pullum, The Great Eskimo Vocabulary Hoax, Chapter 19, p. 159-171.

3. Daniel Chandler, The Sapir-Whorf Hypothesis, adapted from Daniel Chandler, The Act of Writing, Prifysgol Cymru, 1995.

אני אפילו לא יודע איך להתייחס למדבקה הזו שראיתי על רכב היום בצהריים. אולי זו הערה צינית על ההתנהגות הישראלית בכביש, או על אוזלת ידה של משטרת  התנועה ומשרד התחבורה. או אולי הצהרה סובטילית: אצלנו לא תמצא סיבה להתלונן. אם כבר, אז לשבח. ואולי אין כאן שום דבר ציני בכלל – רק אמונה אופטימית שאם נשמע רק דברים טובים, ולא את הרעים, אז אנחנו נחייה במעין בועת שמחה שתתפשט מאתנו והלאה. כמו הסטיקרים של “אין סבל בעולם” שיותר מכל דבר אחר גורמים לך לרצות לנער מישהו ולהגיד “כן, יש!”. וברור שאם מישהו יתקשר למספר הזה להתלונן אז לא יתעלמו ממנו אבל מי, בעצם, מתקשר למספרי הטלפון הללו כדי להגיד שרכב חברה התפרע על הכביש? ומי שכבר התפרע, האם אי פעם עשו משהו למישהו בגלל זה? ולמי בכלל יש זמן לרשום את המספר של הרכב ואת מספר הטלפון כשחותכים אותו בכביש המהיר?

לי יש, מסתבר, כפי שהתמונה הזו מעידה.

Everybody understands Mickey Mouse. Few understand Hermann Hesse. Hardly anybody understands Einstein. And nobody understands Emperor Norton.

לא רבים יודעים שלארצות הברית – הרפובליקה הדמוקרטית הארכטיפית, שקמה על התנגדות לעריצות של המלוכה – היה פעם מלך. לא, לא סתם מלך: קיסר!

ב-1859 קם לו ג’ושוע אברהם נורטון, שנולד באנגליה וגדל בדרום אפריקה, שבנה את הונו מנדל”ן בסן-פרנסיסקו המתרחבת ואיבד את כולו בהימור על שוק הסחורות, והכריז על עצמו כקיסרה הראשון של ארצות הברית. 

הוא קרא לפיזורו של הקונגרס עקב שחיתות, ודרש מהצבא לפזרו בכח לכשהתעלם מדרישותיו. הצבא גם התעלם. הוא זימן את לינקולן ודייויס למפגש פסגה כדי למנוע את מלחמת האזרחים. הם לא הופיעו. בסופו של דבר הוא תמך בלינקולן.

הוא הדפיס שטרות כסף קיסריים אותם הוא מכר לתיירים. הוא גבה מסים זניחים מחנוונים, אותם הם שמחו לשלם. הוא לבש מדי צבא שמועצת העיר החליפה לו כשהתבלו. הוא חי בעיר שגדלה עם הבהלה לזהב והתמלאה בערב רב של יזמים ותמהונים, מתבודדים והרפתקנים– אנשים שאימצו לחיקם את הקיסר שנפל לידיהם. הוא רכב בחינם בכרכרות וחשמליות העיר. כשהיה נכנס למסעדה או תיאטרון, הנוכחים היו קמים ומצדיעים לו. בבית האופרה היו לו מושבים שמורים – לו, ולשני כלביו המאומצים לזארוס ובאמר.

פעמיים בשנה הוא היה עומד בסך, חמוש במטריה, בעוד שכוחות המשטרה ומכבי האש צעדו לביקורת. טענו שהוא בן חורג של נפוליאון השלישי. טענו שהוא עתיד להתחתן עם המלכה ויקטוריה. טענו שיש לו הון מוחבא והוא מעמיד פני עני מרוד. הוא קרא להקמת “חבר לאומים” למען שלום עולמי, ולהקמת גשר-תלייה בין אוקלנד לסאן-פרנסיסקו, שבסופו של דבר נבנה וכמעט ונשא את שמו למעט התנגדות מועצת העיר אוקלנד.

הוא הכיר את מארק טווין, ומופיע בהאקלברי פין בתור “המלך”. הוא נפגש עם לואיס סטיבנסון והופיע בספרו, The Wrecker. חייו תועדו במחזמר, באופרה ובקומיקס, בין השאר.

בערב השמיני לינואר 1880, לפני 129 שנה בדיוק, נורטון התמוטט בלב הרחוב בדרכו להעביר הרצאה ומת עוד לפני שהוזעקה כרכרה להביאו לבית החולים. רוב עיתוני העיר ציינו את מותו במודעות אבל בעמוד הראשי. הלוויתו מומנה ע”י ה-Pacific Club, ארגון אנשי עסקים מקומיים. מעל 10,000 איש נכחו בהלוויתו, והוא נטמן תחת תארו המלא: הקיסר נורטון הראשון, קיסרה של ארצות הברית ומגינה של מקסיקו. הראשון והאחרון.

He had shed no blood; robbed no one; and despoiled no country; which is more than can be said of most fellows in his trade.