Jan 25 2009

של מי הפס הרחב הזה בכלל?

קווין קלי יוצא במניפסט כנגד הבעלות:

The internet is this magic rental store. Its virtual basement is infinite, and it provides omni-access to its holdings. There are fewer and fewer reasons to own, or even possess anything.

יש לי שתי בעיות עם החזון שהוא מציג, חזון בו גישה למידע שנמצע בענן מחליפה את הבעלות הפיזית. הבעיה הראשונה היא עם האוטופיזם שלו. בחזונו של קלי, לכולם יש פס בעל רוחב אינסופי. כולנו מסתובבים עם סמארטפון מתקדם ולאפטופ עם כרטיס רשת סלולרי, ויש לנו גישה למידע שלנו בכל מקום. קווין קלי הוא טכנו-אוטופיסט מהזן הקלאסי, של שנות ה-80 וה-90. הוא היה בין מייסדי עיתון Wired, בין מקימי ה-WELL, ממאגרי המידע/BBSים הראשונים באינטרנט. תוצר של תרבות-הנגד של שנות ה-60 יותר מאשר תרבות הסייבר של שנות ה-90. הדור שגדל עם טכנולוגיית המידע הבוסרית וראה אותה משתנה בקצב מטורף, ומתקשה להאמין ששינויים חברתיים לא מתקדמים באותו קצב. חי ליד סאן פרנסיסקו, הלב התקשורתי של ארה”ב, ולא מבין עד כמה רוב העולם רחוק מלחלוק את חזון האינטרנט-בכל-מקום שלו. אפילו בישראל, איפה שיש לנו שוק אינטרנט משגשג, כיסוי סלולרי נרחב והוזלת מחירים לאינטרנט סלולרי לאחרונה, עוד אי אפשר לדבר על גישה מהירה ונוחה לכל המידע שלי מכל מקום – לא מבחינת זמינות, אמינות או מהירות. בימי המיתון הנוכחיים, ספקי האינטרנט מאיטים את ההרחבה האינסופית של הפס, הרחבה שמסתכמכת על צמיחה בלתי פוסקת של הצריכה.

וזה מוביל אותי לבעיה השניה שיש לי עם החזון האוטופי של קלי. הוא מקביל את האינטרנט למערכת הכבישים, ומשתמש בדמיון כדי להראות למה אין יותר צורך בבעלות פרטית ואפשר להסתפק בבעלות קולקטיבית, ציבורית. הכבישים הם של כולנו, וכל אחד יכול להשתמש בהם. האינטרנט הוא של כולנו, וכל אחד יכול לבנות את הבית הוירטואלי שלו שם.
אבל האינטרנט לא של כולנו. וזו נקודה שחשוב לזכור. אנחנו משלמים דמי שימוש חודשיים, אבל אין לנו שום בעלות על הקווים. אפילו פחות מאשר על הכבישים, שהם בבעלות המדינה, שהיא מיופת-כח שלנו, הציבור. התשתית הפיזית של האינטרנט נמצאת בידיים של מספר בודד של שחקנים גדולים ובינלאומיים, חברות הטלפוניה והסלולר (שהן בהרבה מקרים מונופול מוסווה). אין לנו כאן מדינה ריבונית שיש לה מחויבות ואינטרס לשמור על גישה מינימלית לכולם, אלא חברות שבימים אלו ממש מנהלות מאבקים על עומק השליטה שלהם בבייטים ובביטים שאנחנו מעבירים. קלי רוצה להעביר את השליטה באמצעי הצריכה שלו לידיים אחרות, אבל הוא לא ממש עוצר לוודא שהידיים הללו אמינות.

***

למרות הרושם הראשוני, החזון של קלי לא כל-כך מהפכני. מה שהוא מציע לא שונה ממה שקרה לאורך המאה ה-19 ברוב העולם המערבי. מחברה המבוססת על משקים קהילתיים, בהם רוב האנשים גידלו את המזון שלהם בעצמם, והסתמכו על חייט מקומי ונגר מקומי ונפח מקומי לספק את שאר צרכיהם, עברנו למודל של חברת שוק רחב, בה הקיום של כל פרט תלוי וכרוך באינספור פרטים אחרים – אני גר בעיר, אוכל אוכל שגודל בכפר ולובש בגדים שנתפרו במזרח אסיה. אני מעביר במועד את האחריות להתהלות היומיומית שלי למערכת גדולה ומורכבת יותר, וסומך עליה – בצורה עיוורת ומוחלטת – שתספק לי את השירותים החיוניים כל עוד אני תורם את החלק שלי במשחק, כלומר תורם את שעות העבודה שלי לחברה הייצרנית הרחבה. מה שקלי מציע הוא פשוט להוסיף לאותו סל שירותים בסיסי, בנוסף לכבישים, לחשמל, למערכת סחר ואספקה – גם אינטרנט מהיר וזמין. קלי רואה בפס הרחב מצרך מקביל לביוב מתפקד או לדואר.

ומה משותף לכל המערכות הללו – התחבורה, התקשורת והתברואה? כולן נתונות בידי הרשות המבצעת, או לפחות נתונות לפיקוח ורגולציה צמודה שלהם. כי אם אנחנו רוצים לבנות את החברה שלנו בהנחה שאינטרנט מהיר הוא מצרך בסיסי וזמין, אנחנו לא יכולים להיות נתונים לגחמות של חברות מסחריות שיחליטו ללא ריסון מה אנחנו נעביר באינטרנט. כמו שחברת מקורות לא יכולה לפקח על השימוש שלי במים כל עוד אני משלם על החלק שלי במשאב הציבורי, גם היחס לספקיות האינטרנט חייב להיות כאל ספקיות של צורך קיומי. אם מחוקקים יאמצו את הגישה הזו, אני חושב שהיחס לחוק הצנזורה, למשל, תהיה שונה במקצת.

אני לא מתכוון להכנס לשאלה של מה הדרך העדיפה לקיים תשתיות קריטיות כאלה. גישה אחת אומרת שחייבים להלאים, כי רק הממשלה יכולה להבטיח קיום של שירותים בלי להיות כפופה לתכתיבי השוק והרווח. גישה אחרת אומרת שחייבים להפריט, כי רק תחרות בריאה בין חברות מסחריות תבטיח התפתחות, שירות יאות וטיפול מקצועי. אני עצמי לא יודע לאיזו גישה אני נוטה, אבל אני יודע שגם במדינות שנוטות להפרטה, תמיד יש רגולציה על השירותים הקריטיים הללו.

11 תגובות

11 תגובות לפוסט “של מי הפס הרחב הזה בכלל?”

  1. יובלNo Gravatarבתאריך 26 Jan 2009 בשעה 01:07

    אני חושב שהרעיון של הלאמה או רגולציה, שאני תומך בו עקרונית, בכל זאת גורר עימו בעיה נוספת בדמות חופש המידע. האם זה באמת בטוח כל המידע שלנו יעבור דרך ידי השלטון? אני דווקא חושב שזה יחזק גורמים שמרניים שמעוניינים לשלוט על המידע, שלא יעלמו רק כי למדינה יהיה יותר קל להעביר חוקי צנזורה בלי לשאול אף אחד .גם ההשוואה לשירותים אחרים היא לא מדויקת. בסופו של דבר, אם אני מקבל מים או חשמל מהמדינה, היא יכולה או להעביר אותם או לא. באשר למידע זה יותר בעייתי בשל האופציה לפיקוח.
    ולא שאני יותר מרוצה מכך שחברות מסחריות יחזיקו בכוח הזה. כן, החופש למידע אמור להיות משהו שמוקנה לכל אזרח, ולא גחמה של גוף פרטי כזה או אחר, והחזון האוטופי הזה מאד מוצא חן בעיני. אבל אני לא בטוח שגם המדינה היא פתרון כל כך פשוט. אני לא יודע, אולי הפתרון הוא אכן מערכת רגולציה יותר מתוחכמת. מה שבטוח הוא שבשנים האחרונות עוד פרט חיוני בחיינו הפך להיות תלוי במערכת שאנחנו לא יכולים לתפוס את היקפה ובהמוני אנשים שאנחנו לא מכירים. ואנחנו עדיין מאמינים שאנחנו אנשים חופשיים…

  2. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 26 Jan 2009 בשעה 01:34

    בדיוק. אני לא יכול לסמוך על הממשלה, ואני לא יכול לסמוך על חברה מסחרית. אז על מי אני יכול לסמוך?
    הגישה הדמוקרטית המודרנית היא לתת לכמה שיותר אנשים אינטרסים סותרים ולהנות מהמתח ביניהם. שים חברה מסחרית עם רגולציה ממשלתית שמאפשרת לצרכן באמת לבחור ביניהם, ותן להם לריב ולהרוויח מהתוצאות. או בידיים ממשלתיות, אבל מבוזר בין רשויות מקומיות ומפלגות קטנות ככה שהאינטרסים הסותרים מונעים מכולם להגיע לשליטה מלאה.
    בעייתי. הכל בעייתי.

  3. MemeNo Gravatarבתאריך 28 Jan 2009 בשעה 10:39

    יובל, במובנים מסויימים הממשלה מפקחת גם על השימוש שלך בתשתיות אחרות. מים, לדוגמא, הם בתעריף שונה אם הם לחקלאות או למשק בית פרטי, ובשנות בצורת מקצצים בראשון אך לא בשני. זה הרי פיקוח על השימוש שאתה עושה בתשתית, אבל מי מאיתנו יתווכח עם הצורך לצמצם בהשקייה לחקלאות כדי שיהיה לנו מים לשתות?
    אם אנחנו רוצים לחשוב על האינטרנט כתשתית, אנחנו צריכים לחשוב עליה ככזאת לטוב ולרע. לא רק חופש שימוש, אלא גם הגבלת שימוש נקודתית למען הכלל. אם אינטרנט היא תשתית, הורדת סרטים צריכה להיות מותרת רק בין חצות ל6 בבוקר. כדי לא ליצור עומס על התשתית, ששאר האנשים יוכלו גם להנות ממנה. זה אולי לא משהו שנעים לשמוע כמי שמוריד סרטים, אבל זה חלק מהעניין- אם זו תשתית, היא תשתית לכולם. המשמעות היא לא “יהיה לי טוב יותר” אלא “יהיה לכולם טוב יותר” ומאחר וכרגע אנחנו נמצאים באחוזונים העליונים, אלה שכן נהנים מהאינטרנט, ברגע שהיא תהפוך לתשתית, אנחנו נהיה אלה שבעצם נסבול מירידה בתנאים, לטובת כל השאר.
    קומוניזם זה אף פעם לא כיף כשאתה מילארדר.

  4. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 28 Jan 2009 בשעה 23:50

    מיטל: מה שרלבנטי בדוגמה שלך הוא לא שמים הם תשתית (הם לא, לדעתי; רק רשת ההובלה שלהם היא תשתית). מה שרלבנטי הוא שהם מוצר במחסור חמור (שקשה/יקר לפתור).
    כחברה שחירויות הפרט הן ערך מרכזי בה, אנחנו נעשה כל מאמץ לפתור בעיות של מחסור בדרכים אחרות לפני שניצור איסורים קשיחים. אנחנו נטביע מיליארדים בבטון ואספלט לפני שנשקול בכלל הגבלות על שימוש ברכב פרטי.

  5. MemeNo Gravatarבתאריך 30 Jan 2009 בשעה 17:34

    אבל יש הגבלות על שימוש ברכב פרטי. מאות כאלה. הן נקראות תקנות תעבורה.
    זה שרק בגלל שהאור מנקודה מסויימת במרחב הוא בצבע זה ולא אחר אסור לי לסוע, זה פגיעה בחופש השימוש שלי ברכב הפרטי שלי. אבל אנחנו, כחברה, חופשית וחירותית ככל שתהיה, מסכימים להגבלה הזאת לטובת הכלל- במקרה זה, חיי הכלל והזכות של הכלל לביטחון. כל חוק בספר החוקים נועד לפתור קונפליקט בין שתי זכויות יסוד של האדם [או למסד זכות יסוד, כמובן, הן לא באות מהשמיים], אז חוקי התנועה פותרים את הקונפליקט בין חופש התנועה לבין החופש לחיים ע”י הגבלות על התנועה, נותנים חשיבות גדולה יותר לחיים על פני תנועה, אם כי לא חשיבות מוחלטת- שהרי ביטחון מוחלט מפני תאונות דרכים הוא רק אם לא ניסע בכלל.
    באותה דרך, גם באינטרנט יש מספר חירויות שמתנגשות: חופש הביטוי, הזכות לקניין, חופש העיסוק, הזכות של ילדים לא לקבל טראומה מפדופילים, הזכות לביטחון, וכהינה וכהינה. ובאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בחיינו, עד שלא יהיו הסדרים חקיקתיים, מה שיש כרגע זה אנרכיה. אנחנו מסתכלים על המצב הקיים כמצב האופטימלי פשוט כי אנחנו רגילים אליו. מטבענו כבני אדם, נראה לנו שמה שיש כרגע ונוח לנו הוא ההגיוני, אבל זה לא בהכרח נכון.
    לצורך העניין, אם להישאר בדוגמא של כבישים, במצב הנוכחי ברשת הוא מצב שלכולם יש ג’יפים, ויש מעט מאוד כבישים אם בכלל. אנחנו דורסים את הטבע, אנחנו דורסים אחד את השני, אנחנו די מניאקים. אבל אף אחד לא חוקק חוק עדיין שזה לא בסדר, אז אנחנו יכולים לעשות מה שעולה על דעתנו.

  6. יובלNo Gravatarבתאריך 30 Jan 2009 בשעה 23:33

    מיטל – אני לא מתווכח איתך על כך שרגולציה היא רצויה, בנוגע לאינטרנט. כפי אמרתי, אני דווקא מאמין ברגולציה. מה שהתכוונתי הוא שברגע במדובר במידע, אני קצת חושש לתת למדינה שליטה מוחלטת. כמו שרשמת, למדינה יש הרבה חוקים שקשורים לרגולציה וזה בסדר. אבל בכל האמור בחוקים שקשורים לתחבורה, נניח, אני די שקט שזה יעשה בצורה שקופה יחסית. כלומר קשה לי לראות אותם מעבירים חוק שמגביל את סוג האנשים שמותר להם לנסוע בכביש 6, למשל. לעומת זאת, אני כן רואה את חברי הכנסת היקרים שלנו מעבירים חוק צנזורה באינטרנט כזה או אחר, וזה עובר בלי יותר מדי רעש, במיוחד באווירה ציבורית שמרנית. ובמקרה הזה, אני דווקא אשמח שיהיו גם אינטרסים מסחריים מתנגשים בסיפור, כמו שאבנר הציע בהערה שלו. וזה קצת עצוב לי שאני סומך על אנשים שיהיו חמדנים יותר מאשר על אנשים שיהיה להם אכפת מהחופש שלהם. אבל חיים עם מה שיש.

  7. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 31 Jan 2009 בשעה 09:20

    מיטל, רוב (כל?) תקנות התעבורה נובעות מזה שמכוניות הן כלי הרג. מבחינה זאת אפשר להשוות את תקנות התעבורה לתקנות לגבי שימוש בנשק חם שיש ברוב החלקים (המתוקנים) של העולם, וזה שוב לא קשור לעובדה שרשת הכבישים היא תשתית.

    אין שום סיבה לצורך העניין להשוות את השימוש ברוחב פס לתקנות התחבורה. הרבה יותר מוצלח להשוות את השימוש בפס לצריכת גבינה צהובה. אין שום הגבלה על צריכת הגבינה הצהובה שלך, ואין שום סיבה שתהייה. אם כתוצאה מכך שכולנו נהפוך לגרגרני גבינה יווצר מחסור בגבינה, אפשר תמיד יהיה לגדל עוד פרות. כל עוד אנחנו מוכנים לשלם על זה, וכל עוד כמות גז המטאן באטמוספירה הורגת בעיקר דובי קוטב ופחות בני אדם, אז הכל סבבה.

    ודרך אגב: להזכירך, אין שום רגולציה נגד לנסוע בג’יפים. הסיבות שלא כולם נוסעים בג’יפים הן שג’יפ הוא רכב יקר, שהתחזוקה שלו יקרה, ושלא ברור שהוא תורם לאנשים משהו. (אה, ויש גם כמה דב חנינים שחושבים על הסביבה). הסיבה שאנחנו נוסעים בדרך כלל בכבישים ולא הורסים את הטבע היא לא שיש רגולציה נגד הרס הטבע, אלא שבדרך כלל אנחנו נוסעים בשביל להגיע ממקום אחד לאחר והכביש יוצא דרך הרבה יותר קצרה ויעילה מהדיונות.

    לגבי בעיות שקשורות למידע באינטרט, בניגוד לשימוש בתשתיות, אני לא יודעת עד כמה צריך לזה רגולציה מיוחדת, ואי אפשר לפתור את הדברים במסגרת חקיקה קיימת.

  8. MemeNo Gravatarבתאריך 31 Jan 2009 בשעה 15:25

    יובל – באווירה קצת יותר לאומנית, מי יאמר שלא יהיה חוק שיגביל כניסה של ערבים ישראלים ליישובים יהודים? מי צריך ערבים בנתניה, בינינו? שימצאו להם עבודה בבית לאהיה בשיגור קסאמים, כמו שערבי טוב (ומת) צריך לעשות.
    אבל אנחנו יודעים שזה לא יקרה בינתיים, בזמן הקרוב, ולכן אנחנו לא מתרעמים. אבל לכשזה יקרה, נצעק עד השמיים. אז מה ההבדל בין זה לבין חוק הצנזורה באינטרנט? שכל חברי הכנסת שלנו, בלי יוצא מן הכלל, נוסעים בתחבורה, בין אם פרטית ובין אם ציבורית, לפחות פעמיים ביום, ומבינים איך עובד עולם התחבורה, ועולם הערים, והיחסים בין ערבים ליהודים. זה נושא שבו הם אולי לא מומחים, אבל הם מבינים אותו.
    אינטרנט? מה זה בכלל?
    לשר התקשורת היקר שלנו אין כזה דבר. והוא זה שאחראי עליו.
    אז בעצם הבעיה פה היא לא האמון שלנו במחוקקים ככלל (כי לי, באופן אישי, אין ספק שליברמן היה מגביל כניסת ערבים ישראלים ליישובים יהודים אם הרעיון היה עולה לו והמנדטים היו מאפשרים לו), אלא האמון שלנו ברמת ההבנה של המחוקקים בנושא הספציפי הזה. ולכן הפתרון האופטימלי היה שתהיה לנו טכנוקראטיה, שרק מי שמבין במשהו יוכל לחוות דעה עליו, אבל לא נראה שיש כוונה כזו במדינתנו, להפסיק חלוקת משרדי ממשלה כג’ובים ולהתחיל לחלק אותם למי שיבצע את המטלה. זה הגיוני מדי בשביל הפוליטיקה שלנו.

    דפנה- קודם כל, בוודאי שיש רגולציה נגד נסיעה בג’יפים, זה נקרא שמורות טבע. מקום שבו אסור [והלוואי שהיו אוכפים את זה יותר] לסוע בג’יפים. נדמה לי שגם לגבי חלק מחופי הים זה תקף אבל אני לא בטוחה, ושם בוודאי שבוודאי לא אוכפים כלום.
    לגבי הגבינה הצהובה שלך, הסברת כבר את את הבעיה שתיווצר בסופו של דבר עם צריכה מופרזת- גז המתאן שיהרוג את כולנו. וגם אם נתעלם מזה, יש כמות סופית של פרות שאפשר לגדל. נאמר והגענו לכמות הזאת, והמחוקק בארה”ב הכניס תיקון חדש לחוקה שמבסס את זכותו של כל אזרח אמריקאי לאכול גבינה צהובה. או, אם את רוצה דוגמא שכבר קיימת, קוויאר בלוגה. מה אם היו מחליטים שלאכול קוויאר בלוגה זה גכותו של כל אדם, וניתן להפיק כמות מאוד קטנה של זה בשנה, כידוע, כדי שהבלוגה לא ייכחד לחלוטין ואז לא יהיה לנו יותר מהצורך הבסיסי הזה לעולם.
    אז מה אמורה ממשלה זו או אחרת לעשות? השיטה הקפיטליסטית היא כמובן לתת לכל אחד לקנות כפי יכולתו. אבל הכרזנו על הבלוגה, או הגבינה הצהובה אם תעדיפי, כזכות בסיסית לכל אדם, ובכך גם הכרזנו על זה שחייבת להיות תשתית שתאפשר לכל אדם את הצריכהה של זה. ומה שהוא תשתית, אמור לעבור סוציאליזציה קלה, ולהפוך למשהו שכולם יכולים לקבל חלק ממנו.
    במצב הנוכחי של האינטרנט יש עוד לאן להגדיל את רוחב הקו, אבל יהיה לזה סוף יום אחד. ואז לא תהיה ברירה אחרת מלבד הגבלות ורגולציה, כדי שלכולם יהיה.

  9. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 31 Jan 2009 בשעה 17:57

    אני בכלל לא חושב שטכנוקרטיה היא חזון כל כך טוב. המרכיב הפוליטי חשוב לא פחות מהמרכיב המקצועי, ולא חסרות דוגמאות (ע”ע מקסיקו במאה ה-19) שבהן טכנוקרטיה שימשה עילה, שלא לומר מקפצה, לדיקטטורה. צריך לזכור שאחת הנקודות הבסיסיות בדמוקרטיה היא שזכותו של ציבור לירות לעצמו ברגל. לכן אני חושב שהיחס הקיים – של פוליטיקאי כמקבל החלטות, וצוות מקצועי בדמות המשרד הממשלתי כגוף המיעץ – הוא המודל הנכון יותר, אם כי כמובן לא ממש בא לידי ביטוי כחלק מנורמת המינויים הפוליטיים, משרות האמון והמקרובים.

  10. MemeNo Gravatarבתאריך 01 Feb 2009 בשעה 02:04

    tcbr’ אני אסתפק בטכנוקרטיה בדרג המקצועי, אם כן.
    אבל במצב הנוכחי, עם שר תקשורת שלא יודע מה זה אינטרנט, שר להגנת הסביבה שפוגע בסביבה, שר ביטחון לשעבר ששכח לפתוח את המכסים של המשקפת, ולכל האנשים האלה יש השפעה ענקית על פעולת (or lack thereof) המשרד שלהם…
    טכנוקרטיה נראית לי מבטיחה מאי פעם.

  11. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 01 Feb 2009 בשעה 14:01

    הבעיה העיקרית היא שהפיתרון של רוב הקונפליקטים בין זכויות הוא בסופו של דבר ערכי, ואין שום טכנוקרטיה בהתמודדות עם שאלות ערכיות. טכנוקרט יוכל להאיר את הבעיותיות הטכנית שבחוק הצנזורה על הפורנו באינטרנט (זה שאין דרך טובה באמת לעשות מסננים כאלה), אבל טכנוקרט לא יכול לקבוע האם ערכית נכון יותר שסינון אתרי פורנו יהיה OPT IN (ואז אולי אנשים שכן רוצים את זה לא ייצטרפו כי הם לא יידעו) או OPT OUT (ואז אנשים לא ייעזו להודות שהם לא מעוניינים בסינון). זה אולי אנחנו לא סומכים על הפוליטיקאים שלנו, אבל איזון בין אינטרסים ורצונות של אנשים וקבוצות שונים זה הלחם והחמאה של הפוליטיקה.

    ויש גם את השאלה איך בדיוק לדאוג שאנשי המקצוע שנבחר יהיו טובים וישרים, ומה יהיה המנגנון שאחראי להחליף אותם כשהם מפסיקים להיות טובים.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים