קימיה דוסון (Kimya Dawson) היא זמרת ומלחינה אמריקאית, לרוב משויכת לזרם האנטי-פולק, היא היתה חלק מהרכב ה-Moldy Peaches והוציאה מספר אלבומי סולו שהם מאוד lo-fi – צליל מחוספס, עם דגש על השירה והמילים ולא על אינסטרומנטציה מורכבת. המוזיקה בתקליט הסולו הראשון שלה, I’m Sorry That Sometimes I’m Mean, מרגישה כמו עירבוב של שירי ילדים עם מרירות פאנקיסטית, זעם כנגד העולם מהול במלנכוליה. גישת האנטי-רוקסטאר הזו, בנוסף לסיבובי הופעות בלתי פוסקים במיני-ואן פרטי, בלי אוטובוסים וציוד ולהקה, זיכו אותה בכינוי road warrior, שחוץ מהחינניות שלו גם מוביל אותי לנקודה שרציתי להעלות:
בסוף אותו אלבום הראשון שציינתי ישנה רצועת בונוס – שיר בשם So Far To Go, שמתחיל בשיר ערש ומשם עובר לקטע שמתאר בצורה נפלאה, לדעתי, את מהות ה-road warrior. לירית, אין בו הרבה: דוסון מונה את המדינות בארה”ב אותן היא עוברת, הלוך ושוב. מניו יורק לניו-ג’רזי. פנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה, אילינוי. ככה, מקצה אחד של היבשת לשני. ואז חזרה. וחוזר חלילה. ובין לבי ן זעקות קורעות לב – יש עוד הרבה ללכת. הרבה לעבור לפני שאפשר יהיה להגיע הביתה. המבנה הפשוט הזה, של לעבור מדינה מדינה, אחת אחת, שוב ושוב, פורט אצלי על הרבה מיתרי אמריקנה – החל מסאל פרדייס, האלטר-אגו של ג’ק קרואק, שלא מצליח למצוא בין שני קצות היבשת, ועד פול סיימון, ממנו שאלתי את הכותרת. יש משהו בגודל של המדינה הזו, שמכילה בתוכה עולמות שונים אבל עם גבולות כל-כך פתוחים אחד לשני, שבאמת יוצר את אשליית “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” – אבל באותה מידה גם תורם לאווירת ה-homelessness שעוברת, לדעתי, מצוין בשיר הזה. אני לפעמים שם אותו ב-repeat, ארבע-חמש פעמים. בשבילי זה מרשים, כי אני לא נוטה לחזור הרבה על שירים.