זה די מדהים, אני חושב, היכולת של המח שלנו לישב תמונות שפשוט לא אמורות להסתדר. להחליק פינות, להתעלם מפגמים, ובמקרה חירום – לשכנע את עצמנו שהבעיה היא כנראה אצלנו, ולא בתמונה. ידידה שלי, שעבדה כגרפיקאית בעיתון יומי גדול, סיפרה לי על עבודות הפוטושופ המקיפות שהיו עושים לתמונות שער של המוספים, בין השאר. כוכבניות שזכו להופיע על השער עברו טיפול מקיף שכלל תיקוני פיגמנטציה, הצרת זרועות ומותניים ותיקונים קלים שמשאירים את הדוגמנית לפעמים בפרופורציות – שלא לומר תנוחות – שלחלוטין אינן אפשריות באנטומיה האנושים. ואנחנו מסתכלים, ומקבלים את הדברים כמות שהם. אפילו שאנחנו מודעים לריטוש. זה, אולי, אחד הגורמים לפופולריות של מדורי (ועיתוני) הרכילות – אנחנו נהנים להרגיש שאנחנו מקבלים הצצה מאחורי הקלעים, ללא פוטושופ וללא עריכה. זה, כמובן, לא נכון בעליל. התמונות במדורי הרכילות כנראה עוברות עיבוד פוטושופ משלהן, פשוט המטרה של הריטוש היא שונה.
בברלין, החליטו אלמונים להדגיש את הנקודה, והדביקו על שלטי פרסומת מרוטשים חלונות-כלים של פוטושופ, להדגיש את הנקודה. הבריטני שאנחנו רואים היא לא הבריטני האמיתית.
* * *
בעולם מרוטש שכזה, טוב שיש אתרים כמו Photoshop Disasters שבאים לאסוף ולתעד מקרים מזעזעים במיוחד של פיטשופ עילג. הבעיה שלי עם האתר היא שבמקרים רבים הוא פשוט מציג את התמונה ואומר “הנה, תראו כמה נורא”. ואני, אני הרי אוטומטית מחליק פינות, מתעלם מפגמים, ואפילו משכנע את עצמי שהבעיה היא כנראה אצלי. רק אחרי מאמצים רבים אני מבין מה בדיוק הפריע בתמונה הזו. ולפעמים גם זה לא.
ולפעמים אתה רואה תמונה ולא מבין מה הבעיה, ואז פתאום זה מזנק לך לעיניים, כמו גביע שהופך לשני ראשים. ואז, כמו בתמונה הזו, אתה מבין שזה רק קצה הקרחון. במקרה של התמונה שהבאתי כאן יש כל-כך הרבה שגיאות שהטקסט המלווה לא יכול שלא להתעלות על עצמו בלתאר אותן:
In a breathless deconstruction of the trite family self-portrait, USA PhotoHouse deftly excises the phallocentric father figure, leaving a single hand to signify – with profound semiotic irony – the hidden hand of capitalism. The camera is bereft of any screen or viewfinder in a de facto refutation of the omnipresent panopticon of male gaze, while the child points aimlessly out of the savaged image in a cathartic denunciation of the testosterone-poisoned concept of understanding directions. Marvellous.
Comments
6 תגובות על “תמונות בתערוכה”
האתר מאד מאד משעשע.
אבל היות שהתרגלתי כבר לא להסכים איתך בבלוג, אני אעיר הערה.
אני חושבת שהמנגנון הקוגנטיבי הוא פחות בקטע של "יישוב תמונות שלא אמורות להסתדר ועיגול פינות" ויותר בקטע של ראיית הכלל ולא הפרטים. קצת כמו בחידה שצריך לספור את מספר ההופעות של "of" או בסרט עם המשחק כדורסל שצריך לספור את המסירות.
אני לא חושב שהדברים סותרים. גם יש את המנגנון הקוגניטיבי שבו אנחנו מפסיקים להסתכל על פרטים ברגע שזיהינו וקיטלגנו את הכלל. אבל אחד מהמאפיינים של המנגנון הזה, שרואים אותו גם במקומות אחרים, זה הנכונות שלנו לפסול את מה שאנחנו רואים כי זה לא מה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לראות.
אני מתקשה לראות את ההבדל בין שתי הגישות שציינתם. בתור אדם שכבר שנים לא טורח להסתכל על פרטים אני יכול לספר שברגע שאני קולט (או חושב שאני קולט) מה הרעיון של התמונה או הטקסט שנמצאים לפני, אני באמת מתעלם מכל דבר שמתנגש עם התפיסה הזאת ובמובן הזה אכן "מעגל פינות". אבל זה קורה רק אחרי שגיבשתי את ההחלטה שלי לגבי מה אני רואה מולי. הרי אם הייתי מחליט שהפרסומת הזאת מציגה תמונה של זומבים עם חלקי גופות, כנראה הייתי רואה בקלות את היד היתומה על הכתף שלה. כדי לפסול את מה שאנו רואים כי הוא לא הגיוני, חייבים לגבש הקשר.
ובלי קשר – נזכרתי פתאום בפרסומת עם היד של התינוק בעלת שש האצבעות שראינו בלונדון לפני כמה שנים. אני חושב שאחד מאיתנו צילם את זה, יכול להיות שזה היית אתה?
לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית אז, אני חושב, אז אין לי את זה בין התמונות שלי. ולא התחלתי לצלם, שלא לומר לשמור תמונות. לי אין את זה.
בנוסף, אני מאד מאוכזב מהאינטרנט. אני מצפה שכל דבר שישנו או שאי פעם היה כבר צולם והועלה לאיפשהו.
מממ. אתם מתעקשים להפריע לי לא להסכים עם אבנר.
טוב.
אבנר, אתה צודק.
אני חושב שהתמכרתי לבלוג שלך…