Jan 10 2009
דטרמיניזם לשוני וחתלתולי הים
בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים עבדו להם שני בלשנים, אדוארד ספיר ובנג’מין וורף, על תאוריות שונות בנוגע לקשר בין שפה וחברה. מהעבודות שלהם יצאה טענה – שנוסחה והוגדרה ככזו רק אחרי מותם, שמכונה היום היפותזת ספיר-וורף, שבצורתה הקיצונית גורסת שהתפיסה שלנו את העולם עוברת דרך פילטרים קוגניטיבים בהם אנחנו מתייגים, מסווגים ומגדירים את העולם, והפילטרים הללו תלויים, בין השאר, בשפה בה אנחנו דוברים וחושבים.
… the world is presented in a kaleidoscopic flux of impressions which has to be organized by our minds – and this means largely by the linguistic systems in our minds. 1
הניסוח הפופולרי של הטענה הזו היא שהשפה בה אנחנו דוברים מגדירה את צורות החשיבה שלנו. התפיסה הזו, של דטרמיניזם לשוני, חזקה בהרבה מהניסוחים המקוריים של וורף וספיר. בספרות ועיתונות פופולרית היא זוכה לעיוותים והקצנות רבות מספור. הסיפור הידוע בנוגע לכמות המילים של אסקימואים לשלג, שהופרך פעמים רבות2, נובע מהתפיסה הזו – שאם בשפה יש מלים רבות לשלג אז יש להם יותר מה להגיד על שלג, או הבחנה יותר דקה בין סוגים של שלג, מאשר שפה שאין לה את המלים הללו. השיחדש של ג’ורג’ אורוול, מ-1984, הוא ביטוי של הטענה הזו, על התפיסה שאם נעלים מלים מסוימות מהשפה, נעלים גם את הרעיונות שמאחורי המלים מהתפיסה, ואת המונחים מהמציאות בכלל.
היפותזת ספיר-וורף איבדה הרבה מהמרכזיות שלה בבלשנות המודרנית, אם כי גרסאות מתונות יותר שלה – שגורסות קשר פחות דטרמיניסטי וחד כיווני בין השפה והמציאות – מקובלות ע”י קבוצה רחבה יותר של בלשנים3. הגרסא הקיצונית נשארת נחלתם של סופרים ספקולטיבים, עיתונאים מתלהבים, וקבוצות אינטרסים שחושבות שהן מצאו פתרון מאגי לשנות את המציאות שלא דורש טיעונים ראציונליים, הסברה הגיונית או השקעה אמיתית – וזו בעצם הנקודה שרציתי להעלות בבלוג הזה לפני שדעתי הוסחה עם אקספוזיציות ארוכות.
***
“אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים” (PETA), ארגון זכויות בעלי החיים הפרובוקטיבי, יצא בימים האחרונים בקמפיין חדש. לא נגד פרוות או ניסויים הפעם, אלא נגד דייג. הקמפיין, שמופ
נה בעיקר לילדים, נועד לשכנע ילדים שדגים הם לא יצורים מגעילים וחלקלקים, אלא חיות מחמד מתוקות ומלבבות. ומה הדרך הכי טובה לעשות את זה? ע”י לנסות לשנות את המילה המקובלת לאותם חיות ימיות מ-“דג” (שמעורר אסוציאציות שליליות, שלא להזכיר אכילות) ל-“חתלתול-ים”. כן כן, Sea Kitten. הקמפיין כולו מלווה בעיצוב גראפי חמדמד הכולל דגים הלבושים בתחפושות חתול, ירידות לא-ממש-סובטיליות על בריטני ספירס וג’ורג’ בוש (שמופנות, יש להניח, יותר להורים מאשר לילדים), משחקון פלאש לבניית חתלתול-ים משלך, ומגוון “עובדות על חתלתולי ים”, שמביאות פריטי טריוויה עטופים בסכרין:
Sea kittens talk to each other through squeaks, squeals, and other low-frequency sounds that humans can only hear through special instruments. Most ichthyologists — scientists who specialize in sea kitten biology — agree that this is just about the cutest thing ever.
נקודה מעניין בקמפיין הזה הוא ש-“חתלתול-ים” הוא לא המקבילה של “חתלתול”, אלא של “חתול. כלומר, זה לא המונח הראוי לדג צעיר, אלא לדג בכלל. אין לנו “חתול-ים”, רק “חתלתול-ים”. איך נאמר דג צעיר, אם כך?
Contrary to popular belief, the technical term for sea kitten offspring is "baby sea kitties," not "caviar."
הקמפיין, אם לא היה ברור כבר מהביקורת שלי ומההקדמה הארוכה שלי, הוא מגוחך. הוא מנסה לשנות אלפי שנה של תרבות אנושית באמצעות מה שהם עצמם מודים שהוא קמפיין PR. החלקים האקטיביים ואולי האפקטיביים בקמפיין – כמו קריאה לאנשים לפנות לנציגים הנבחרים שלהם ולהגביל את חוקי הדיג והציד, מוצנעים בקישורים קטנים. מידע רלבנטי – כמו פגיעה אקולוגית שקשורה לדיג חסר בקרה – בקושי מופיע. האנשים שמאחורי הקמפיין הזה מאמינים, כך מסתבר, שבתוך המילה Fish מגולם כל מה שרע בעולם, ושהחלפת המילה תפתור את הבעיות שקשורות אליה – במקום לנסות להבין את הגורמים מאחורי תופעת הדיג (הצורך לאכול, למשל, או מחסור בתחליפים ראויים) ולשנות אותם, ובכך לשנות את הקונוטציות של המילה. אבל לא. המילה היא הבעיה, כפי שמראה ציטוט זה שאיתו נסיים:
When your name can also be used as a verb that means driving a hook through your head, it’s time for a serious image makeover. And who could possibly want to put a hook through a sea kitten?
1. Benjamin L. Whorf, Science and Linguistics, Technology Review 42(6), 1940, p.213. Retrieved from here.
2. Geoffrey Pullum, The Great Eskimo Vocabulary Hoax, Chapter 19, p. 159-171.
3. Daniel Chandler, The Sapir-Whorf Hypothesis, adapted from Daniel Chandler, The Act of Writing, Prifysgol Cymru, 1995.
* * *
on 
on 
on 
אני, לא נעים להודות, מכירה את העסק הזה מנקודת המבט הפרגמטית והצינית שלו: אינדוקטרינציה באמצעות שיווק. להגנתי יצויין שאינני עוסקת בשיווק פר סה, אבל אני נדרשת לכלים שיווקיים על מנת לבצע את עבודתי בצורה אפקטיבית ועל אף שאין לי הכשרה מסודרת בתחום (לשמחתי, אפעס), צברתי במהלך הזמן את התובנות שראוי היה לצבור.
בתחום שבו אני בוחשת, יש לינגו סדור ומילות קוד שהמשמעות שלהן, שלא פעם נוטה בכמה מעלות טובות ממשמעותן המקורית (וכמובן שאפשר להסתבך בניסיון להגדיר “משמעות מקורית” על פני כמה מאות שנות שימוש בשפה מסויימת, במקרה הזה – אנגלית), מוכרת היטב בקרב ציבור המכותבים לדוא”לים.
כך, “מצב בלתי נסבל וקשה מנשוא” הופכים ל-”Challenge”, “היותנו תלויים בכם כלכלית באופן מוחלט” הופך ל-”Partnership” ו”פרוייקט יחיד בעיר-ספר נידחת במיוחד” הופך ל-”Enterprise”.
תמיד נורא מצחיק אותי שעל אף שכל המעורבים בעסק מודעים לחלוטין לזה שמדובר במניפולציה לשונית רבת משתתפים, הם מתעקשים לעטות את כפפות המסווה המילולי ולשחק לפי החוקים האלה. כולי תקווה שזה מעיד על כישוריי המפוקפקים בתור אשת שיווק.
את “שפה יוצרת תודעה” הכרתי זה מכבר, אבל ההסבר שלך, כולל ה-הֶעָרַגְלַיוֹת, מגניב אותו. זאת, על אף חוסר חיבתך הידוע להלחמילים.ים.
לאחר שהיא מסבירה את זה, לכל אורך הדיון, היא נמנעת משימוש במילה “פורנוגרפיה”, אלא היא משתמשת בביטוי “הזנייה מתועדת”. אני חייב לציין שהבחירה של קמיר בשינוי המינוח עובד, ולו מן הבחינה הזו שהוא קצת מנער את מה שזקוק לניעור (גם אם לא מסכימים עם עמדותיה בסופו של יום. אני, כמובן, אדיש לסוגייה. מימיי לא נתקלתי בפורנו ברשת).
מובן שאין באמור כדי לפגוע, ולו במעט, בטימטום שבהגדרתם של דגים (שאינם חביבים עלי לא בים ולא במחבת) כחתולים, או חתלתולים (שהם, כידוע, מושלמים).
טוב, זה לא בדיוק אותו הדבר, כי לא מדובר כאן בביטוי יופמיסטי (כמו “סרט כחול”) שנהיה גס כמו הביטוי המקורי, אלא באובדן המשמעות של הביטוי המקורי עצמו. אבל עדיין יש כאן נושא דומה.
למשל: העובדים הזרים שהפכו למהגרי עבודה. המעבר הזה מסמן את ינוי הפרספקטיבה מזו של החברה שלנו לפרספקטיבה של אותם אנשים שנאלצים לעקור ממולדתם ולא לראות את משפחתם במשך שנים של חרפת העוני בה הם מצויים. הכינוי החדש מסביר ביתר יעילות את נסיבות מעמדם. וגם, הוא “נקי” יותר מקונטציות שליליות, והרי אי אפשר לנתק בין “עובדים זרים” ל”עבודה זרה”.
“ניתן להביא לדוגמא את המילה העברית החדשה, יחסית, ‘תסכול’. מילה זו איננה מופיעה באוצר המלים העברי עד אמצע שנות השבעים, ואמנם, עד שנשתלבה בשפת היום-יום לא היו האנשים הדוברים עברית-בלבד ‘מתוסכלים’. הם היו, כמובן, ‘נרגזים’, הם היו ‘מאוכזבים’, והם חשו במפח נפש כלשהו במצבים מסויימים, אך את תחושת התיסכול עצמה הכירו במלוא חריפותה רק כשתורגמה המילה ‘פראסטריישן’ מן האנגלית, שדובריה זכו להיות ‘מתוסכלים’ זמן רב לפני דוברי העברית”. (עמ’ 390).
שנית, נושא הזין הוא אכן אחד המייצגים יותר של התיזה שלי. לא סתם שהזין לקח על עצמו את כל הגסות הישירה של איבר המין, הוא גם נהיה גס *יותר* מאשר זרג, שלא לומר פין שכבר אימץ לעצמו איכויות קליניות.
ושלישית – הציטוט של גרוסמן הוא דוגמא מצוינת לדטרמיניזם לשוני – הוא מצטרף לרשימה ארוכה וטובה שיש בויקיפדיה. מעניין שרוב הדוגמאות שם מגיעות מתחום המד”ב. אפשר להסיק מזה שני דברים, לדעתי. הראשון הוא שמד”ב, בהיותו ז’אנר שמאפשר הרבה חופש לשחק ברעיונות פילוסופיים וחברתיים, הוא כר מרעה נוח לתת לתיאוריה יחסית קיצונית כזו במה. הדבר השני הוא שהרבה מכותבי ועורכי ויקיפדיה הם חנוני מד”ב.
ההסבר הזה מסתדר לי הרבה יותר מאשר זה של קמיר – שהשינוי החברתי נגרר אחרי השינוי הלשוני. ההסבר הזה, כמו גם השימוש הפסאודו-מיסטי שאנשים עושים בהסברים כאלו (אולי לא קמיר – לא קראתי אותה בעצמי) מזכירים לי תמיד כותרות סנסציוניות בעיתונים על “פוענח הקוד הגנטי של ה-X”, או לחילופין פרסומות “התגלתה שיטת הרזיה סינית עתיקה חדשה!”. כאילו יש קיצור-דרך קסום לשנות את המציאות ע”י שינוי ההגדרות הבסיסיות, הלשוניות שלה.
עכשיו שאני חושב על זה, זה בדיוק מה שעומד מאחורי הסרט הראשון של המטריקס, ולפני זה בספרו המופתי של ניל סטיבנסון, Snow Crash – ההאקר כמאגוס שמבין את השפה הבסיסית של הקיום ומסוגל לשנות אותה. אבל על זה יש לי פוסט גדול שמתבשל כבר שבוע, ואני אגיע אליו מתישהו.