Jan 08 2009
נוח על משכבך בשלום, הקיסר נורטון
Everybody understands Mickey Mouse. Few understand Hermann Hesse. Hardly anybody understands Einstein. And nobody understands Emperor Norton.
לא רבים יודעים שלארצות הברית – הרפובליקה הדמוקרטית הארכטיפית, שקמה על התנגדות לעריצות של המלוכה – היה פעם מלך. לא, לא סתם מלך: קיסר!
ב-1859 קם לו ג’ושוע אברהם נורטון, שנולד באנגליה וגדל בדרום אפריקה, שבנה את הונו מנדל”ן בסן-פרנסיסקו המתרחבת ואיבד את כולו בהימור על שוק הסחורות, והכריז על עצמו כקיסרה הראשון של ארצות הברית.
הוא קרא לפיזורו של הקונגרס עקב שחיתות, ודרש מהצבא לפזרו בכח לכשהתעלם מדרישותיו. הצבא גם התעלם. הוא זימן את לינקולן ודייויס למפגש פסגה כדי למנוע את מלחמת האזרחים. הם לא הופיעו. בסופו של דבר הוא תמך בלינקולן.
הוא הדפיס שטרות כסף קיסריים 
אותם הוא מכר לתיירים. הוא גבה מסים זניחים מחנוונים, אותם הם שמחו לשלם. הוא לבש מדי צבא שמועצת העיר החליפה לו כשהתבלו. הוא חי בעיר שגדלה עם הבהלה לזהב והתמלאה בערב רב של יזמים ותמהונים, מתבודדים והרפתקנים– אנשים שאימצו לחיקם את הקיסר שנפל לידיהם. הוא רכב בחינם בכרכרות וחשמליות העיר. כשהיה נכנס למסעדה או תיאטרון, הנוכחים היו קמים ומצדיעים לו. בבית האופרה היו לו מושבים שמורים – לו, ולשני כלביו המאומצים לזארוס ובאמר.
פעמיים בשנה הוא היה עומד בסך, חמוש במטריה, בעוד שכוחות המשטרה ומכבי האש צעדו לביקורת. טענו שהוא בן חורג של נפוליאון השלישי. טענו שהוא עתיד להתחתן עם המלכה ויקטוריה. טענו שיש לו הון מוחבא והוא מעמיד פני עני מרוד. הוא קרא להקמת “חבר לאומים” למען שלום עולמי, ולהקמת גשר-תלייה בין אוקלנד לסאן-פרנסיסקו, שבסופו של דבר נבנה וכמעט ונשא את שמו למעט התנגדות מועצת העיר אוקלנד.
הוא הכיר את מארק טווין, ומופיע בהאקלברי פין בתור “המלך”. הוא נפגש עם לואיס סטיבנסון והופיע בספרו, The Wrecker. חייו תועדו במחזמר, באופרה ובקומיקס, בין השאר.
בערב השמיני לינואר 1880, לפני 129 שנה בדיוק, נורטון התמוטט בלב הרחוב בדרכו להעביר הרצאה ומת עוד לפני שהוזעקה כרכרה להביאו לבית החולים. רוב עיתוני העיר ציינו את מותו במודעות אבל בעמוד הראשי. הלוויתו מומנה ע”י ה-Pacific Club, ארגון אנשי עסקים מקומיים. מעל 10,000 איש נכחו בהלוויתו, והוא נטמן תחת תארו המלא: הקיסר נורטון הראשון, קיסרה של ארצות הברית ומגינה של מקסיקו. הראשון והאחרון.
He had shed no blood; robbed no one; and despoiled no country; which is more than can be said of most fellows in his trade.
* * *
on 
ואם לא אמרתי את זה עד עכשיו, שאפו על הבלוג הזה. במיוחד על כל מה שמופיע תחת “אמריקנה”.
גם לנו יש מלך. רק שהוא לא מלך ישראל אלא מלך מלון מוזר בצפון. והוא הרבה פחות נחמד מאיך שמצטייר הקיסר נורטון.
במקרה, אגב, עיינתי בדיוק בקטע הזה בסנדמן היום. מוזר.
ואפרופו איתמר, הסיפור הזה הוא אחד החביבים עלי ביותר של הסנדמן. יש בו איכויות אנושיות משובבות נפש – כמו הסיום של Men of Good Fortune מהספר השני. בכלל, בספר השישי יש כמה מהסיפורים המוצלחים ביותר בסדרה. גם זה, גם The Soft Places, ובעיקר ומעל הכל – Ramadan.
יהיה נחמד אם תפנה גם למקורות היסטורים.
ואם לא אמרתי את זה עדיין בהזדמנות אחרת – אחלה של בלוג.