Jan 04 2009

חופש הדיבור לעומת עבירת ההשתקה

לפני כשבוע, התארגנה בכניסה לאוניברסיטת ת”א הפגנה קטנה. 5-6 איש, כנגד ההפצצות בעזה. תוך שעתיים הגיעה אסופת בריונים שהחליטו להפסיק להם את ההפגנה, קרעו להם את השלטים ואף ניסו לחבוט בהם, ע”פ מקורות יודעי דבר (לא הייתי נוכח).

אני לא בא לדון כאן היום בנושא ההפגנה, וגם לא בנושא האלימות. לא בהצדקה של זה ולא בתירוצים לזה. אני רוצה לדבר על המשפט ששמעתי מכמה אנשים אחרי האירוע, “פגעו להם בחופש הדיבור”.

חופש הדיבור, איך שאני רואה אותו, היא זכות ממסדית, שמוענקת ע”י הממסד ומול הממסד. חופש הדיבור אוסר על הממשלה למנוע ממני להביע דעות עוינות, או לא פופולריות. חופש הדיבור לא נותן לי זכות לדבר – הוא לוקח מהממשלה את הזכות להשתיק אותי.

לכן כשבריונים באים להשתיק את ההפגנה שלי, הם לא פוגעים בזכות הדיבור שלי. הם עוברים על מגוון עבירות אחרות, זה נכון, אבל זכות הדיבור לא רלבנטית כאן. מגיע לבריונים לחטוף עונשים, ומעבר לכך – חובה על המשטרה להגן על המפגינים, אבל לא בגלל זכות הדיבור, אלא בגלל חובתה של המשטרה, כזרוע של המדינה, להגן על הבטחון האישי של אזרחיה. אם הבריונים היו מנסים למנוע את ההפגנה באמצעים לא אלימים – ע”י ארגון הפגנת-נגד רועשת יותר, למשל, אני חושב שזה היה חוקי.

דקדקנות סמנטית? יתכן. בהחלט. סתם מציק לי הערבוב של מין בשאינו מינו.

12 תגובות

12 תגובות לפוסט “חופש הדיבור לעומת עבירת ההשתקה”

  1. Yossi GurvitzNo Gravatarבתאריך 04 Jan 2009 בשעה 18:40

    הפגנת-נגד גם היא היתה שימוש בזכות הביטוי…

  2. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 04 Jan 2009 בשעה 18:46

    זו בדיוק הטענה שלי. הפגנת נגד היא לא פגיעה בזכות הדיבור. העבירה כאן היא קריעת השלטים והאלימות, לא סתימת פיות.

  3. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 04 Jan 2009 בשעה 20:46

    למה לדעתך זאת ההגדרה?
    והאם ההגדרה שלך תקפה לכל חירויות וזכויות האדם (כלומר רוצח לא פוגע בזכותי לחיים ושודד לא פוגע בזכות הקניין שלי)?

  4. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 04 Jan 2009 בשעה 23:38

    לא, אני לא חושב שזה תופס לגבי כל חרויות האדם, אלא ספציפית לחופש הדיבור. אני לא חושב שהזכות לחופש דיבור שווה לזכות לחיים, בטחון וקניין. לדוגמא, חופש הדיבור לחלוטין לא רלבנטי בקונטקסט פרטי – אין לי שום מחויבות לאפשר לאדם להתבטא בחופשיות בביתי, או באתר שלי, או על חשבוני. אבל אין לי זכות לפגוע בקניין או בבטחון שלו, גם אם הוא נמצא תחת קורת גגי. אני לא חושב שהזכויות הללו מקבילות.

  5. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 05 Jan 2009 בשעה 12:13

    אז מה עם חופש התנועה?
    חופש התנועה יותר דומה לחופש הדיבור (אתה לא מחויב לתת לאדם להכנס בחופשיות לביתך או לממן את טיסותיו לחול).
    אם אתה מחזיק מישהו איפשהו בניגוד לרצונו, אתה לא פוגע בזכותו לחופש תנועה?

  6. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 06 Jan 2009 בשעה 18:50

    טוב, אני רואה שאתה לא רוצה לנהל את הדיון הזה בדרך סוקרטית, אז אני אגיד את דעתי וזהו.
    קודם כל, אני לא בטוחה שחופש הדיבור מוגבל להקשרים ציבוריים. חופש הדיבור הוא זכות יחסית (כמו כל זכות אחרת, כמובן), וכאשר היא מתנגשת עם זכויות אחרות יכול להיות שהן יינצחו – במקרה הזה חופש הקניין. זה מה שניסיתי להגיד בדוגמה של חופש התנועה.
    השאלה הבאה שלי היתה אמורה להיות – אז מה. גם אם חופש הדיבור הוא זכות שתקפה רק בהקשר הציבורי, מי אמר שרק המדינה יכולה לקחת את הזכות הזאת.

  7. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 06 Jan 2009 בשעה 22:18

    הבעיה בשיטה הסוקרטית היא שהיא לא עובדת טוב בדיונים אסינכרוניים. אם אתה רוצה לעמת מישהו עם אלטרנטיבות לטענות שלו, אתה לא יכול לשאול אותו שאלה ולחכות שהוא יתפנה, מתישהו, אולי, להעלות בעצמו תשובות חלופיות.

    ולגופו של עניין – אני מסכים איתך, ומוכן להשתכנע, שיש כאן ללא ספק סתימת פיות בצורה אלימה, שהיא סוג של פגיעה בחופש הביטוי. אני מנסה, אם כך, לנסח את ההבדל שבכל זאת אני מרגיש שקיים – ושאליו התייחסתי במקור – בין סתימת פיות בין שני אנשים עם מעמד חוקי שווה, לבין סתימת פיות ממסדית. אני מקבל את התיקון לגבי רלבנטיות חופש הדיבור לשני המקרים, אבל אני צריך עוד לחשוב על מהות ההבדל ביניהם.

  8. יפתח הלינגNo Gravatarבתאריך 07 Jan 2009 בשעה 21:52

    אתה מציג כאן גישה צרה שלא מקובלת בשום מקום בעולם, אפילו במדינה שמקדשת בצורה הכי מובהקת את העיקרון של “הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול”, היא – כמובן – מכורתך, ארצות הברית.
    הזכות לחופש הביטוי היא זכות א-ד-ם, והיא נתונה לאדם. האיסור על המדינה לפגוע בחופש הביטוי היא רק נגזרת של הזכות ולא הזכות כולה.
    מקובל לומר שהזכות לחופש הביטוי היא חלק אינטגרלי מהאוטונומיה האישית שהחברה הליברלית מעניקה לאדם. בלי ביטוי הוא לא יכול לפרוק את אשר על לבו, הוא לא יכול להחצין את עצמיותו, הוא לא יכול לתקשר את סביבתו.
    [במקביל, מקובל לומר ששמירה על חופש הביטוי של הפרט היא תנאי בל יעבור לקיומה של דמוקרטיה. אם לא כולם יוכלו להתבטא (פוליטית), אז במידה רבה המשחק מכור. אבל אם תשים לב טוב, כאשר מדובר על דמוקרטיה ולא על אוטונומיה, הדגש הוא פחות על הזכות של האדם עצמו אלא על האינטרס של החברה בכללותה.]
    לפיכך, ככל שנפגע חופש הביטוי של אדם – מדובר בפגיעה מהותית באוטונומיה שלו, בין אם הפגיעה נגרמה על ידי המדינה, ובין אם היא נגרמה על ידי אדם אחר.
    בעבר המדינה, כבעלת הכוח המשמעותי, היוותה האיום המשמעותי ביותר על חופש הביטוי ולכן מירב האנרגיות הושקעו בהגבלתה. הדוגמא המובהקת לכך היא התיקון הראשון לחוקה האמריקאית שאכן מאוכוון כלפי הקונגרס שלא יחוקק כל חוק הפוגע בחופש הביטוי.
    כיום מדובר על כך שהאיום המשמעותי על חופש הביטוי בא מצד גופים מסחריים, כאשר הממשלה היא דווקא ידידתנו. כיצד ידידתנו? למשל, בארצות הברית נוצרה (ואחר כך ירדה, אבל מטעמים אחרים) דוקטרינת ההגינות, לפיה גופי תקשורת אמריקאיים חוייבו להציג על כל דעה “כחולה” גם דעה “אדומה” ולהיפך. המדינה התערבה – ופגעה בחופש הביטוי של אותם גופים – כדי להבטיח את חופש הביטוי של שני הצדדים במפה הפוליטית.
    כידוע, בעשורים האחרונים ישנו מעבר (וכנראה עכשיו ישנו מעבר מסויים בחזרה – אבל לא בישראל) מרחובות לקניונים. שדרות הקיונים הפכו לרחובות החדשים, ואנשים רצו להפגין בהם בתקופת מלחמת ויאטנם. להבדיל מהרחוב (שמצוי בבעלות המדינה), שדרות הקניונים נמצאות בבעלות פרטית. בעלי הקניונים לא רצו בשטחם את ההפגנות האלה (לא מטעמים פוליטיים דווקא, פשוט הם חשבו שזה יפגע בחדוות הקניות ושזה באופן כללי רע לעסקים). המפגינים טענו שהפגנה ברחוב היא כבר לא אפקטיבית, ושחייבים לאפשר להם להפגין בתוך הקניונים. העניין הגיע למספר הליכים משפטיים במספר מדינות שונות. ההכרעות היו שונות.
    עניין אחר: בחודשים האחרונים דובר לא מעט על סרטו של מיקי רוזנטל, “שיטת השקשוקה” שעוסק בהתנהלותם (כנראה הלא ממש הוגנת) של אילי ההון יולי וסמי עופר. אף גוף שידור לא הסכים לשדר אותם. אלה המסחריים לא רצו משום שהם פחדו שהאחים עופר יפסיקו לפרסם אצלם, וכל השאר פחדו מתביעת לשון הרע על מיליונים רבים, שגם אם סיכוייה להתקבל אינם גבוהים, אתה לא יכול להיות בטוח שהם אינם קיימים. ועכשיו, על רקע הסיפור הזה, שיעורי בית לסיום: מיהו הפוגע בחופש הביטוי – איל ההון שמגיש תביעת שווא נגד מפרסם מידע חיוני לציבור, או המדינה, ששיטת המשפט שלה מאפשרת לאותו איל הון להגיש תביעת שווא?

  9. יפתח הלינגNo Gravatarבתאריך 07 Jan 2009 בשעה 22:00

    וכמובן, אי אפשר להיות חנון אמיתי בלי להפנות למאמר שהוא אבן יסוד בדיון שנערך לעיל: מאמרו של ישעיה ברלין “שני מושגים של חירות”.
    ברלין הבחין בין חירות חיובית לחירות שלילית. את ההבחנה בין שני סוגי החירויות ניתן באמת להדגים על תפקיד המדינה. אתה, למשל, הצגת גישה (לחלוטין לא מקובלת) לפיה חופש הביטוי בא לידי הביטוי אך ורק בשלילה מהמדינה בהתערבות בענייניו של הפרט.
    לעומת זאת, הזכות לחינוך (מבחינת האנשים שדוגלים בה) מתאפיינת בעיקר דווקא בהיבטים חיוביים – המדינה מחוייבת להעניק חינוך לכל אזרחיה.
    מקובל לסבור כיום שלכל זכות אדם ניתן לצקת הן תוכן חיובי והן תוכן שלילי. השאלה איזה תוכן כוללת כל זכות היא שאלה תלויית עמדה פוליטית

  10. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 08 Jan 2009 בשעה 11:57

    אתה רואה, בשביל זה שלחנו אותך ללמוד משפטים.
    תגובה יותר רצינית בהמשך, אבל בינתיים תודה על ההשקעה.

  11. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 09 Jan 2009 בשעה 09:29

    תודה יפתח, זה פחות או יותר מה שרציתי לומר, אבל זה נחמד שעושה את זה מישהו שבעצם יודע (ככה זה נראה, לפחות) ולא סתם מדבר מהגיונו הביזארי.

    ההסתייגות היחידה שלי (והיא, כאמור, מהגיוני הביזארי, אז אני אשמח להבהרות) שבכל זאת נדמה לי שחופש הביטוי נולד ונועד יותר לצרכים ציבוריים מאשר לאפשר לכל אדם “לפרוק את אשר על לבו, להחצין את עצמיותו, לתקשר את סביבתו.”

    העיקרון הבסיסי של זכויות האדם הוא שלכל אדם מותר לפעול כראות עיניו אלא אם כן הוא פוגע בזכויותיהם של אנשים אחרים, ולכאורה הכרזת זכויות האדם יכולה היתה לכלול רק את המשפט “כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי.”

    כאשר חירות מסוימת זוכה להגנה פרטיקולרית, כמו חופש הביטוי, זה בגלל שיש לה חשיבות מיוחדת או שנוטים לפגוע בה במיוחד. והחשיבות המיוחדת של חופש הביטוי והמקום שבו נוטים לפגוע בו הוא בהקשר הציבורי.

  12. יפתח הלינגNo Gravatarבתאריך 09 Jan 2009 בשעה 23:14

    אידיוסינקרטית, הביזארו-לוגיקה שלך מכוונת לכיוון נכון (בעיני).
    אילנה דיין, שכאשר היא עוסקת בחופש הביטוי נוהגת להתקרא ד”ר אילנה דיין-אורבך, מדברת על ייחודה של הזכות לחופש הביטוי בכך שיש לה מאפיין “זולתי” (מלשון “זולת”).
    מה הכוונה? הרבה פעמים המוטיבציה היחידה שיש לאדם לדבר היא שאחרים ישמעו אותו. חופש הביטוי הוא מיותר עבור מי שאין מי שישמע אותו.
    ההיבט הזולתי הזה לא קיים (או לפחות, קיים באינטנסיביות נמוכה יותר) לגבי זכויות אדם אחרות. למשל, הטענה שמותר לי לאכול שרצים משום שאני נהנה מחופש הדת. חופש הדת יגן עלי מפני בעל השררה שיגיד לי “אל תאכל שרצים כי זה רע לך (והרי זה אסור מדאורייתא)”. בעל השררה פה הוא שוחר טובתי – הוא אומר לי שלטובתי האישית עלי להימנע מאכילת שרצים.
    לעומת זאת אם אני מתבטא נגד המלחמה (דבר שאני ממעט לעשות באוזניהם של תומכיה), הסבירות שבעל השררה יאמר לי “אל תדבר בגנות המלחמה זה כי לא טוב לך” הוא נמוך. סביר יותר שהוא יגיד לי “אל תדבר בגנות המלחמה כי א-נ-י לא רוצה לשמוע ביטויים נגד המלחמה”. כלומר, בעל השררה (המדינה ורוב החברה היהודית גם יחד, במקרה הקונקרטי) שוחר את טובת עצמו (כפי שהוא תופס אותה).
    לפיכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחופש הביטוי נוצר במסגרת חברתית בה אדם מהווה חלק מן החברה והוא אינו עומד בעצמו. (שיעורי בית נוספים עם שאלה מכשילה: מה בעניינה של הזכות לחופש ההתאגדות?).
    עד כאן, כאשר מדובר על היסודות הליברליים של הזכות לחופש הביטוי. כפי שאמרתי, ישנו סט של הצדקות “דמוקרטיות”, שאינן מאוכוונות פרט אלא מאוכונות חברה. הצדקות כאלה תתמקדנה, מטבע הדברים, בשמירה על ביטוי פוליטי (הפגנה נגד המלחמה), פחות מכך על ביטוי אומנותי (השיר “תפילין” של יונה וולך) ועוד יותר פחות על ביטוי מסחרי (הפרסומת “לך תצטיין” של קבוצת קידום).
    ישנו סט שלישי של הצדקות לחופש הביטוי, והוא של סיוע לחקר האמת. סט ההצדקות הזה מניח איזושהי הנחה מודרניסטית לפיה אנחנו במסע מתמיד אל עבר האמת, שהיא דבר טוב. איך נזהה את האמת? כמו בתחרות מלכות יופי, כל הטענות המתחרות על הכתר תעמודנה בפנינו ואנחנו נזהה ונכתיר את האמת, היפה החכמה והזוהרת. חופש הביטוי חיוני כאן משום שבלעדיו ישנה סכנה שיימנע מן האמת להתייצב לתחרות. הוא גם חיוני לכך שאנשים יחוו את דעתם בקול רם ויסבו את תשומת לבנו לכך שחלק מן המתחרות, גם אם הן נראו אטרקטיביות בתחילה, אינן ראויות לכתר. לי אישית יש ביקורת על הזרם הזה. אני לא חושב שאנחנו מתקדמים לעבר האמת, אני לא חושב שניתן לזהות את האמת ביתר קלות, ואני בכלל לא בטוח שהאמת היא דבר טוב. כמובן, אי אפשר לפסול את הזרם הזה לחלוטין. המקרה של גלילאו גליליי ממחיש את העובדה שיש בו היגיון (אמת?) כלשהו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים