ריאן גרינברג כותב על אתרים לצריכה חד פעמית, Single Serving Sites. מדובר באתרים בעלי שימוש מוגבל, נקודתי ובמקרים רבים שטותי. גרינברג נותן סקירה יפה על השמות שלהם, מסווג אותם לסוגים שונים (אתרי סטטוס כמו IsObamaPresident.com, אזכורי תרבות-פופ ישנים כמו webhamster.com וכלים שימושיים כמו IsTwitterDown.com), ונותן סברות הגיוניות לתפקיד שהם משרתים.

אחת הנקודות המעניינות שלו היא הזינוק בפופולריות שלהן בשנה האחרונה. בדיקה של זמני רישום ה-Domains שלהם הראה זינוק משמעותי ביצירה שלהם מאז פברואר 2008. את הזינוק הזה הוא מייחס להודעה של ג’ייסון קוטקי, בלוגר מקצועי, שהבחין בתופעה ונתן לה את שמה, Single Serving Sites, בתחילת פברואר. מה שקוטקי עשה הוא לא להמציא את הז’אנר, כמובן – אפשר לראות בגרף המטושטש משמאל שאתרים כאלה קיימים מאז תחילת שנות ה-2000 לפחות. מה שקוטקי עשה הוא לתת להם שם, ולהפוך אותם מאסופה של אתרים פזורים באינטרנט לתופעה. למם. לטרנד שאפשר לזנק עליו. ואכן, הגרף מראה עליה דראסטית באתרי SSS החל מאותו חודש. רבים מביניהם אינם יצירתיים או מקוריים, אלא משחזרים, מעדנים או רוכבים על אתרים  קיימים – גרינברג מראה איך BarackObamaIsYourNewBicycle.com התחיל כבדיחה ספציפית, התגלגל ל-HillaryClintonIsYourNewBicycle.com, ול-SteveJobsIsYourNewBicycle.com, ול-HillaryClintonIsYourNewHDDVDPlayer.com, ואפילו ל-GeorgeWBushWreckedYourNewBicycle.com, שמאז כבר מת.

ברגע שקוטקי נתן לזה שם, זה נהיה לקונצפט שמסתכל על עצמו, מה שגרם לו להתנפח. כמו ה-WWW עצמו, נהיינו מוצפים ב-SSSים, מיעוטם טובים/יעילים/מצחיקים, רובם לא. אני לא מתכוון לפתוח עכשיו את נושא הדמוקרטיזציה של האינטרנט: טוב או רע, רק לציין שהתופעה כאן דומה. ברגע שיותר אנשים מבינים שהם יכולים לעשות את זה, הם יעשו את זה.

אז אם התופעה נבראה – לא יש מאין, אבל כתופעה – ע”י ג’ייסון קוטקי, באקט מאגי של בריאה באמצעות הענקת שם, אז גם אנחנו יכולים. רק צריך להסתכל מסביב, לזהות טרנד שאולי מתחבא לו בין אתרים, הודעות פייסבוק או טוקבקים, ולתת להם שם. אם נהיה מספיק משכנעים – או עם כמות קוראים כמו של קוטקי – אז אולי יום אחד סטודנט למדעי האינפורמציה כמו גרינברג יוכל לכתוב גם עלינו מאמר.