למרות שהתקדמנו מרחק ניכר מאז ימי DOS, כשהיינו צריכים להעלות תוכנה מיוחדת כדי לראות עברית. ולמרות שהרחקנו גם מימי העברית הויזואלית בראשית ימי האינטרנט שהפכה לנו את הכיוונים כל הזמן. למרות שהגענו למנוחת היוניקוד לנחלת ה-RTL, עדיין אף אחד לא מצליח לשלב, באמת, עברית ואנגלית באותה שורה בצורה חלקה לחלוטין. לא בטוח שזה בכלל אפשרי. מה שבטוח, שבינתיים יהיו לנו דברים כאלה:

שיגרמו לנו לתהות מה באמת רצינו להשיג במלחמה הזו.

התקשורת בעשורים האחרונים נמצאת בתהליך של אינדיווידואליזציה. לעיתונים בתפוצה רחבה, מעצבי תרבות, הוספנו מאות ואלפי מגאזינים בכל נושא מדיג לאופנה לקעקועים ולכל עניין אנושי אחר. כשהגיע האינטרנט זה התפוצץ הלאה – ערוצי RSS בהתאמה אישית שיכולים לשלב לפורמט פחות-או-יותר מגאזיני כל נושא, עניין וזיון שכל. מערוץ טלוויזיה ממלכתי עברנו עברנו לכבלים ולווין עם ערוצים בלתי נגמרים^* ומשם ל-YouTube ומגוון חיקוייו. המדיום בו זה הכי בולט בו זו התקשורת האישית – מכתובות דואר קהילתיות ושיחות טלפון בסניף הדואר, לכתובת מגורים אישית ומס’ טלפון של הבית, ועד לטלפון סלולרי אישי וכתובת אימייל פרטית. אני בעצמי נתקלתי במחסום פסיכולוגי כשבאתי לפתוח להורים שלי חשבון בסקייפ על המחשב השולחני שלהם, כי לא הצלחתי להחליט איך לאפיין ולתת שם לחשבון המשותף הזה.

פייסבוק הוא רשת חברתית, שירות שכל המהות שלו היא די חדשה ונולדה רק בשנים האחרונות. פייסבוק בעצמם מקפידים על עקרון של מיפוי, אחד לאחד, של חשבון פייסבוק לאדם אחד, בודד, אמיתי וקיים. לכן כל-כך צרם לי כשנתקלתי לפני כמה ימים בחשבון פייסבוק משותף של זוג, חברים של חברים או משהו כזה. פייסבוק הוא שיאה של תרבות התקשורת האינדווידואליסטית. כל השירות מוקדש לאינדיווידואל – מה אני עושה ומה אני רואה, ומה מצבי הרומנטי ומה בקע לי מהביצה הטפשית של האפליקציה הטפשית התורנית.

יש לי הרגשה שאותו זוג לא ממש רצה להיות בפייסבוק, אבל נסחב פנימה בלחץ החברים.

* סיפור אמיתי, מרגש וקורע לב: כשהייתי בן 10 ועמדתי לעבור לגור בקנדה, הייתי משוכנע – משוכנע! – שיש בערוצי הכבלים המובטחים של אמריקה ערוץ שמשדר כל היום, 24 שעות ביממה, רק רובוטריקים. כמה חיכיתי לערוץ הזה…

ניקולאס קאר, שכבר היכה גלים בעבר עם המאמר הידוע שלו, Is Google Making Us Stupid, יוצא עכשיו נגד מה שהוא מכוונה “טריאומויראט המידע” – השילוב בין ה-WWW כערוץ התקשורת, גוגל כאמצעי המחקר וויקיפדיה כמקור המידע – השתלטו לחלוטין על כל הידע האנושי. מכיוון שקאר חובב הצהרות דרמטיות שלא לומר רואות שחורות, הוא הגדיר את המצב כ-“כשלונה הבסיסי של ה-WWW להוות שירות מידע” – מילים חזקות מאד אפילו יחסית לטיעון המדויק שלו. למען האמת, הטיעון שלו קצת מוחלש כשהוא טוען בעצמו, במאמר, שויקיפדיה היא דבר טוב ומבורך. אבל בכל זאת, הוא לא יכול שלא לנבא נבואות אפוקליפטיות מעורפלות.

אז על שלושה דברים עומד האינטרנט, ע”פ קאר. בואו נעבור עליהם אחד-אחד.

WWW

זה ללא ספק החלק החלש ביותר בטיעון של קאר. הוא רק מציין אותו במשפט אחד:

a single medium, the Web, has come to dominate the storage and supply of information.

מה בדיוק הוא מתכוון כאן? הווב לעומת מה? לעומת פרוטוקולים ישנים יותר כמו gopher? לעומת אימייל? אבל הרי אם אימייל נהיה פשוט דפי HTML שנשלחים בדואר, האם הוא לא חלק מה-Web בעצמו?

וחוץ מזה, מה הכוונה ב-“a single medium”? האם הוא מנסה להשוות את זה למצב שבו הדפוס, למשל, נהיה המדיום היחיד בו נשמר ומועבר מידע וקובר ערוצים כמו טלוויזיה ורדיו? אבל ה-Web הוא לא single medium – הוא גם טקסט וגם אודיו וגם וידאו וגם RSS וגם דברים אחרים. אי אפשר ממש לקרוא לו מדיום אחד. הקבלה טובה יותר תהיה להגיד שלחשמל יש מונופול על אספקת אנרגיה לציוויליזציה שלנו. זה נכון, אבל אני לא חושב שיש הרבה ויכוחים על הנייטרליות של החשמל, לעומת השימושים בו. בקיצור, או שקאר לא ממש העביר את הכוונה שלו, או שהוא לא ממש הבין מה זה ה-WWW, או שהוא סתם היה צריך רגל שלישית לטריאומויראט שלו.

גוגל

כאן קאר חוזר על טענות ואזהרות ישנות יותר. כמאמר הפרסומת הידועה, “אם אתה לא שם אתה לא קיים”. גוגל בנו לעצמם מונופול בלתי מעורער בתחום החיפוש, מונופול שבנוי על מצוינות טכנולוגית, עיצוב נקי ופונקציונאלי ובעיקר יחסי ציבור מצוינים. הם הצליחו למתג את עצמם כגוף נייטרלי, מוסרי, אפילו הומניטרי – גוף שאפשר להפקיד בידיו את האחריות לגישה העולמית למידע. קאר צודק כשהוא מודאג – חייבים לזכור שגוגל היא בסופו של יום חברה מסחרית, והאינטרסים שלה הם מסחריים, ולאו דווקא אלטרואיסטים. מחברה שמרוויחה את כספה מלשלוח אותנו לאתרים מסוימים אי אפשר לצפות שתשאר נייטרלית בנוגע לאיזה אתרים היא שולחת אותנו. אם גוגל תחליט גם לתמוך במועמד פוליטי מסוים או לצנזר אתרים מסוימים עקב בקשה מממשלה, האם נשים לב?

ויקיפדיה

כאן קאר בקונפליקט פנימי. מצד אחד, הוא אוהב את ויקיפדיה. מצד שני, הוא מרגיש מחויב להעביר ביקורת, למרות החיבה האישית. אבל כאן אני חושב שנבואות הזעם שלו פחות מוצדקות. אין ספק שויקיפדיה נהיתה מקור המידע הראשי, דה-פקטו, בכל פעם שרוצים להעמיק את הדיון בנושא כלשהו – פשוט מצרפים קישור לויקיפדיה. אני בעצמי חולק את ההרגשה של קאר שיש כאן עודף התייחסות לויקיפדיה, ואני מוצא את עצמי מחפש מקורות שאינם ויקיפדיה כשאני מקשר מתוך הבלוג שלי. אבל בהרבה מקרים – כמו בפוסט הקודם שלי, שם חיפשתי אתרים טובים על נייטרליות-רשת – אני חוזר בסוף לויקיפדיה. רק בויקיפדיה אני מוצא כיסוי מעמיק ונייטרלי של נושאים, שלא חוטא באג’נדה בוטה מדי. קאר גם צודק שאנחנו חוטאים בעצלנות מחקרית – במקום להתעמק ולמצוא נקודות מבט סותרות ומשלימות, הרבה יותר קל פשוט לקשר לויקיפדיה ולקוות שהעורכים של הערך יעשו את המחקר ההשוואתי במקומנו.

אבל כאן אני חושב שקאר מפספס את רוב היופי של ויקיפדיה, ואת ההבדל הגדול בין ההגמוניה שלה להגמוניה של גוגל. גוגל היא השליטה הבלתי מעורערת של תוצאות החיפוש. היא שומרת על האלגוריתמים שלה בחדרי-חדרים, מה שמאפשר לה לשחק איתם במקרי הצורך – כדי לשפר תוצאות, לפגוע במאמצי SEO נלוזים וגם לתעדף כל מה שירצו לתעדף. ויקיפדיה היא השליטה הבלתי-מעורערת של מקורות המידע, אבל רוב התהליכים שבה שקופים ונתונים למבט חיצוני. אם אני מגיע לערך שנראה לי מפוקפק, אני יכול להכנס לגרסאות קודמות ולעמוד השיחה בו ולראות את הגרסאות השונות. עצם הפופולריות של ויקיפדיה הופך אותה ליעד הראשון שגורמים אינטרסנטיים, מכל האינטרסים הרבים והסותרים, יבואו אליו כדי לשקף את עמדותיהם. אפילו אם אין מישהו שימתן את התוכן בערך מוטה, תמיד יבוא איזה עורך ויצמיד את תגית ה-“נקודת מבט לא נייטרלית” להזהיר את הקורא שלא כולם מסכימים עם התוכן. ברוב אתרי התוכן, עצם הנכונות לכתוב טקסט כלשהו מבטיח נקודת מבט לא-נייטרלית. בנוסף, ההתעקשות על קישור למקורות מאפשרת לי לא רק לדעת מאיפה הגיע המידע של הערך הזה, אלא גם להכיר אתרי-תוכן סמכותיים בנושאים שונים שאני אוכל, בעתיד, לפנות אליהם ישירות. היחוד של ויקיפדיה לעומת גוגל הוא היכולת של המשתמש להעריך את נכונות המידע. במקרה של ויקיפדיה, טעויות או הטיה יצופו לפני השטח. במקרה של גוגל, אתר שלא מופיע פשוט לא קיים, ואין לאף אחד יכולת לשנות את זה או להשפיע על זה.

השקיפות הזו של ויקיפדיה היא גם הדבר שמונע ממני לחשוש ממנה יותר מדי. אם ויקיפדיה תתדרדר מוסרית ותאבד את אמון הציבור, הציבור ישים לב. זה לא שתהיה נהירה המונית מויקיפדיה, אבל הפופולריות תתדרדר ותתדלדל, ואותם אנשים שהיום מתחזקים את ויקיפדיה ישקיעו את מאמציהם בערוצים אחרים. כבר היום יש מספיק נושאים שויקיפדיה היא לא הסמכות עליהם – לסרטים אני אקשר תמיד ל-IMDB, למשל, ולסדרות טלוויזיה ל-TV.com. אמנם אין תחרות לויקיפדיה ברוב התחומים, אבל תקום תחרות – למשל, אתר כמו AllMusicGuide שאינו עמוס פרסומות עד מעבר לשימושיות – אני אשמח להסתמך עליו. כבר עכשיו יש נישות קטנות – כמו ה-Online Etymology Dictionary לאטימולוגיה אנגלית או ה-Gibraltar Encyclopedia of Progressive Rock שמחזיקים מעמד שנים עם תוכן ענייני, סמכותי ומעניין. מי יתן וירבו.

קווין קלי יוצא במניפסט כנגד הבעלות:

The internet is this magic rental store. Its virtual basement is infinite, and it provides omni-access to its holdings. There are fewer and fewer reasons to own, or even possess anything.

יש לי שתי בעיות עם החזון שהוא מציג, חזון בו גישה למידע שנמצע בענן מחליפה את הבעלות הפיזית. הבעיה הראשונה היא עם האוטופיזם שלו. בחזונו של קלי, לכולם יש פס בעל רוחב אינסופי. כולנו מסתובבים עם סמארטפון מתקדם ולאפטופ עם כרטיס רשת סלולרי, ויש לנו גישה למידע שלנו בכל מקום. קווין קלי הוא טכנו-אוטופיסט מהזן הקלאסי, של שנות ה-80 וה-90. הוא היה בין מייסדי עיתון Wired, בין מקימי ה-WELL, ממאגרי המידע/BBSים הראשונים באינטרנט. תוצר של תרבות-הנגד של שנות ה-60 יותר מאשר תרבות הסייבר של שנות ה-90. הדור שגדל עם טכנולוגיית המידע הבוסרית וראה אותה משתנה בקצב מטורף, ומתקשה להאמין ששינויים חברתיים לא מתקדמים באותו קצב. חי ליד סאן פרנסיסקו, הלב התקשורתי של ארה”ב, ולא מבין עד כמה רוב העולם רחוק מלחלוק את חזון האינטרנט-בכל-מקום שלו. אפילו בישראל, איפה שיש לנו שוק אינטרנט משגשג, כיסוי סלולרי נרחב והוזלת מחירים לאינטרנט סלולרי לאחרונה, עוד אי אפשר לדבר על גישה מהירה ונוחה לכל המידע שלי מכל מקום – לא מבחינת זמינות, אמינות או מהירות. בימי המיתון הנוכחיים, ספקי האינטרנט מאיטים את ההרחבה האינסופית של הפס, הרחבה שמסתכמכת על צמיחה בלתי פוסקת של הצריכה.

וזה מוביל אותי לבעיה השניה שיש לי עם החזון האוטופי של קלי. הוא מקביל את האינטרנט למערכת הכבישים, ומשתמש בדמיון כדי להראות למה אין יותר צורך בבעלות פרטית ואפשר להסתפק בבעלות קולקטיבית, ציבורית. הכבישים הם של כולנו, וכל אחד יכול להשתמש בהם. האינטרנט הוא של כולנו, וכל אחד יכול לבנות את הבית הוירטואלי שלו שם.
אבל האינטרנט לא של כולנו. וזו נקודה שחשוב לזכור. אנחנו משלמים דמי שימוש חודשיים, אבל אין לנו שום בעלות על הקווים. אפילו פחות מאשר על הכבישים, שהם בבעלות המדינה, שהיא מיופת-כח שלנו, הציבור. התשתית הפיזית של האינטרנט נמצאת בידיים של מספר בודד של שחקנים גדולים ובינלאומיים, חברות הטלפוניה והסלולר (שהן בהרבה מקרים מונופול מוסווה). אין לנו כאן מדינה ריבונית שיש לה מחויבות ואינטרס לשמור על גישה מינימלית לכולם, אלא חברות שבימים אלו ממש מנהלות מאבקים על עומק השליטה שלהם בבייטים ובביטים שאנחנו מעבירים. קלי רוצה להעביר את השליטה באמצעי הצריכה שלו לידיים אחרות, אבל הוא לא ממש עוצר לוודא שהידיים הללו אמינות.

***

למרות הרושם הראשוני, החזון של קלי לא כל-כך מהפכני. מה שהוא מציע לא שונה ממה שקרה לאורך המאה ה-19 ברוב העולם המערבי. מחברה המבוססת על משקים קהילתיים, בהם רוב האנשים גידלו את המזון שלהם בעצמם, והסתמכו על חייט מקומי ונגר מקומי ונפח מקומי לספק את שאר צרכיהם, עברנו למודל של חברת שוק רחב, בה הקיום של כל פרט תלוי וכרוך באינספור פרטים אחרים – אני גר בעיר, אוכל אוכל שגודל בכפר ולובש בגדים שנתפרו במזרח אסיה. אני מעביר במועד את האחריות להתהלות היומיומית שלי למערכת גדולה ומורכבת יותר, וסומך עליה – בצורה עיוורת ומוחלטת – שתספק לי את השירותים החיוניים כל עוד אני תורם את החלק שלי במשחק, כלומר תורם את שעות העבודה שלי לחברה הייצרנית הרחבה. מה שקלי מציע הוא פשוט להוסיף לאותו סל שירותים בסיסי, בנוסף לכבישים, לחשמל, למערכת סחר ואספקה – גם אינטרנט מהיר וזמין. קלי רואה בפס הרחב מצרך מקביל לביוב מתפקד או לדואר.

ומה משותף לכל המערכות הללו – התחבורה, התקשורת והתברואה? כולן נתונות בידי הרשות המבצעת, או לפחות נתונות לפיקוח ורגולציה צמודה שלהם. כי אם אנחנו רוצים לבנות את החברה שלנו בהנחה שאינטרנט מהיר הוא מצרך בסיסי וזמין, אנחנו לא יכולים להיות נתונים לגחמות של חברות מסחריות שיחליטו ללא ריסון מה אנחנו נעביר באינטרנט. כמו שחברת מקורות לא יכולה לפקח על השימוש שלי במים כל עוד אני משלם על החלק שלי במשאב הציבורי, גם היחס לספקיות האינטרנט חייב להיות כאל ספקיות של צורך קיומי. אם מחוקקים יאמצו את הגישה הזו, אני חושב שהיחס לחוק הצנזורה, למשל, תהיה שונה במקצת.

אני לא מתכוון להכנס לשאלה של מה הדרך העדיפה לקיים תשתיות קריטיות כאלה. גישה אחת אומרת שחייבים להלאים, כי רק הממשלה יכולה להבטיח קיום של שירותים בלי להיות כפופה לתכתיבי השוק והרווח. גישה אחרת אומרת שחייבים להפריט, כי רק תחרות בריאה בין חברות מסחריות תבטיח התפתחות, שירות יאות וטיפול מקצועי. אני עצמי לא יודע לאיזו גישה אני נוטה, אבל אני יודע שגם במדינות שנוטות להפרטה, תמיד יש רגולציה על השירותים הקריטיים הללו.

את ההודעה הזו קיבלתי בדפדפן שלי כשישבתי לי לעבוד בבית קפה. בעייתי במקצת, כשרוצים אינטרנט בשביל לעבוד, אבל מה לעשות – פאשלה שלהם, אבל קורה. אבל מה שטפשי כאן זה לא העובדה שבית הקפה שכח לשלם את חשבון האינטרנט שלו. מה שטפשי הוא שבהתחלה, כשהתחברתי לרשת האלחוטית של בית הקפה, לא קיבלתי שום הודעת שגיאה – רק הודעת “You are being redirected” כללית שלא הובילה לשום מקום. רק כשהתחברתי לאינטרנט דרך הטלפון הסלולרי שלי וניסיתי, מתוך סקרנות, לגשת לכתובת ה-IP של ההפניה, רק אז ראיתי את הודעת השגיאה הזו. כלומר הודעת השגיאה על כך שאין גישה לאינטרנט היתה זמינה רק אם היית מחובר לאינטרנט. פתאום הפאדיחה היא כבר לא רק של בית הקפה אלא גם של בזק – שמנע מבית הקפה לדעת שזו הבעיה שלו.

הבאתי את זה לידיעתם. הם הופתעו. מחר זה כנראה יסודר. עם בזק לא ממש ראיתי טעם לדבר.

לא צריך להציג את התמונה הזו של ברק אובמה, התמונה של האמן שפרד פיירי שכבר הצליח בעבר להחדיר תמונות למודעות ויראלית, נהייתה לאחד הסמלים של הקמפיין של אובמה. התמונה נמכרה מעל 50,000 פעם על חולצות, כובעים, ספלים ופוסטרים. זכתה לחיקויים ופארודיות מכל סוג, ואפילו לתוכנת פלאש שמייצרת את האפקט מכל תמונה.

לפני כמה ימים, ההדפס המקורי נתלה ב-National Portrait Gallery בוושינגטון, חלק ממוזיאון הסמיתסוניאן הותיק. הוא מייצג, יש אומרים, יותר מכל את אובמה ואת המסר שלו.

אבל מה אין, בתמונה הזו? מה חסר? יש אדום וכחול, ולבן. אמריקאיות עד הסוף. יש מסר סוחף, מבט חדור חזור אל על. אבל אין שחור. רק אדום וכחול. ולבן.

אי אפשר לטעות שמדובר כאן באדם שחור – תווי הפנים מדברים בעד עצמם – אבל אין ספק שאין כאן נסיון להדגיש את זה.

אז ככה זה להיות נשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי, נושא דגל החירות והדמוקרטיה. אי אפשר שלא להרגיש תחת לחץ קל. כאילו כל העולם עומד ומסתכל על כל צעד שלך.

שאלת בונוס: חוץ מאובמה, כמה אנשים שחורים יש כאן?

כפי שמספר בלוגים מיהרו לציין, וביניהם ה-Language Log חביבי, אובמה הוא לא, בעצם, הנשיא ה-44. אם נדייק, מאז ג’ורג’ וושינגטון היו לנו 43 נשיאים כולל אובמה, שכיהנו 56 קדנציות סף הכל. מאיפה צץ המספר 44 אם כך, הנפוץ מאד, לפי העדויות? הסיבה היא שאולי היו 43 נשיאים, אבל 44 חילופי שלטון.

הטעות כאן, אם כך, היא לא טעות – היא ויכוח לשוני. הויכוח הוא אם הנשיאות היא תואר שמודבק לאדם, או שתואר שמודבק לתפקיד. האם אנחנו מדברים על ג’ורג’ וושינגטון, הנשיא הראשון, או על הנשיאות של ג’ורג’ וושינגטון, הנשיאות הראשונה שארכה שמונה שנים? השאלה לא רלבנטית כל עוד תחלופת התפקידים הדמוקרטית פועלת בצורה עקבית, אבל ברגע שדברים קצת מתערערים, נוצר פער בין השנים.

מי שאחראי לבלבול הוא גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 – נשיא בינוני לכל הדעות – שהחליט, בחוסר התחשבות מוחלט, להבחר פעמיים שלא ברצף, ב-1884 וב-1892, כלומר לנשיאות ה-22 וה-24. אבל האם זה הופך אותו לנשיא ה-22 וה-24, או רק לנשיא ה-22 (כלומר, האדם ה-22 שנשא בתואר) שכיהן בשתי נשיאויות? האם מקינלי, שכיהן בנשיאות ה-25, הוא נשיא ה-25 או ה-24? אין ויכוח שהוא האדם ה-24 שנשא בתפקיד, רק ההתקטננות ההגדרתית.

ראוי לציין שהגרסא הרשמית בארה”ב היא שהוא היה הנשיא ה-22 וה-24, ואובמה הוא הנשיא ה-44 – אבל לא, כפי שאמר בטעות בנאום ההשבעה, האמריקאי ה-44 שהושבע לתפקיד.

בישראל, אגב, ההגדרה היא הפוכה. דוד בן-גוריון כיהן פעמיים כראש ממשלה, אבל הוא נחשב רק ראש הממשלה הראשון. לוי אשכול, שהיה ראש הממשלה בכהונה הרציפה הרביעית, נחשב ראש הממשלה השלישי.

קימיה דוסון (Kimya Dawson) היא זמרת ומלחינה אמריקאית, לרוב משויכת לזרם האנטי-פולק, היא היתה חלק מהרכב ה-Moldy Peaches והוציאה מספר אלבומי סולו שהם מאוד lo-fi – צליל מחוספס, עם דגש על השירה והמילים ולא על אינסטרומנטציה מורכבת. המוזיקה בתקליט הסולו הראשון שלה, I’m Sorry That Sometimes I’m Mean, מרגישה כמו עירבוב של שירי ילדים עם מרירות פאנקיסטית, זעם כנגד העולם מהול במלנכוליה. גישת האנטי-רוקסטאר הזו, בנוסף לסיבובי הופעות בלתי פוסקים במיני-ואן פרטי, בלי אוטובוסים וציוד ולהקה, זיכו אותה בכינוי road warrior, שחוץ מהחינניות שלו גם מוביל אותי לנקודה שרציתי להעלות:

בסוף אותו אלבום הראשון שציינתי ישנה רצועת בונוס – שיר בשם So Far To Go, שמתחיל בשיר ערש ומשם עובר לקטע שמתאר בצורה נפלאה, לדעתי, את מהות ה-road warrior. לירית, אין בו הרבה: דוסון מונה את המדינות בארה”ב אותן היא עוברת, הלוך ושוב. מניו יורק לניו-ג’רזי. פנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה, אילינוי. ככה, מקצה אחד של היבשת לשני. ואז חזרה. וחוזר חלילה. ובין לבי ן זעקות קורעות לב – יש עוד הרבה ללכת. הרבה לעבור לפני שאפשר יהיה להגיע הביתה. המבנה הפשוט הזה, של לעבור מדינה מדינה, אחת אחת, שוב ושוב, פורט אצלי על הרבה מיתרי אמריקנה – החל מסאל פרדייס, האלטר-אגו של ג’ק קרואק, שלא מצליח למצוא בין שני קצות  היבשת, ועד פול סיימון, ממנו שאלתי את הכותרת. יש משהו בגודל של המדינה הזו, שמכילה בתוכה עולמות שונים אבל עם גבולות כל-כך פתוחים אחד לשני, שבאמת יוצר את אשליית “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” – אבל באותה מידה גם תורם לאווירת ה-homelessness שעוברת, לדעתי, מצוין בשיר הזה. אני לפעמים שם אותו ב-repeat, ארבע-חמש פעמים. בשבילי זה מרשים, כי אני לא נוטה לחזור הרבה על שירים.

יובל דרור מביא טבלה של קידומות לגדלים – אחרי שעוברים את הג’יגה והטרה והאקסא, מה הלאה?

הקידומות הסטנדרטיות, מה שנקרא ה-SI Prefixes, מגיעות עד yotta-, שהוא 10²⁴. מה זה אומר בפועל? יוטהבייט אחד מכיל מיליארד טרהבייט. זה אומר שעל דיסק בגודל יוטהבייט, בהינתן קבצי מוזיקה באיכות של CD ולא סתם MP3, כלומר כ-10MB/דקה, נוכל לשמור כ-95,367,431,640,625,000 דקות של מוזיקה, כלומר כ-180 מיליארד שנה. בלי לחזור על אותו שיר פעמיים. יפה.

אבל הטבלה של יובל מכילה הרחבות ל-SI Prefix. מצאתי מקור טיפה פחות מפוקפק להצעות הלא-רשמיות הללו כאן, והכותב מציע להרחיב את המונחים עד ללומה- (Luma), שמציין 10⁶³. למה צריך את זה, בהנתן שאנחנו עוד לא מתעסקים באקסות, שלא לומר ביוטות? כי אנחנו יכולים.

אז אחרי מחסום היוטה האימתני, הוא מביא לנו את הקסונה (xona-), שמציינת 10²⁷. אם ננסה לשמור על דיסק בגודל קסונהבייט סרטים בפורמט BlueRay FullHD (כ-6GB/שעה, נראה לי), נוכל לשמור 155,220,429,102,579,752 שעות, כלומר כ-17 טריליון שנה, בלי לחזור על אותו סרט פעמיים. יפה מאד.

הסקאלה המורחבת מגיעה, כאמור, עד לומהבייט. אם נניח, לרגע, פורמט חדש וחדשני, 5-מימדי, רב-חושי, כלל-חוויתי. ונניח לרגע שנפח המידע של קובץ כזה הוא פי מיליארד מסרטי הבלו-ריי שלנו. נגיד אקסאבייט לשנייה. כמה כאלה נוכל לשמור על דיסק בגודל לומהבייט? אנחנו עדין מדברים על כמות של שנים שהמחשבון שלי לא יכול להציג שלא בפורמט מדעי, כלומר כ-3.1e+37. המספר היחיד שאני יכול למצוא שמכניס את זה לפרופורציה הוא כמות האטומים ביקום, שעדיין, ע”פ חישוב גס, עוברת את הלומה- בהפרש ניכר: 10⁸⁰. לפחות זה.