אני חייב לציין שאני ממשיך להתרשם, בעקביות, מקמפיין פרסום החוצות המתמשך של דפי זהב. הקמפיין התחיל כבר לפני כמה שנים, והוא מאופיין בתכונה שמאד נדירה בנוף הפרסום בעולם בכלל ובארץ בפרט: חוסר עלבון לאינטליגנציה של הצרכן.
הפרסומות, למי שלא נתקל, בנויות ע”פ מתכו
3 תגובות
Dec
30
2008
יש אנשים שלא אוהבים את חוש ההומור שלי, שמתי לב. הם מסתכלים עלי מוזר. הם אפילו נעלבים. לקח לי זמן להתחיל להבין למה.
הומור, אני חושב שרוב הקוראים יסכימו איתי, נובע פעמים רבות מהפער בין הצפוי למצוי. כשמישהו אומר משהו שסותר את הציפיות של השומע, מתנהג בניגוד לדימוי המקובל או לדמות הרגילה שלו, אנחנו מרגישים פער, discrepancy, בין המציאות לבין הציפיה שלנו מהמציאות. על זה אני מבסס הרבה מההומור האישי שלי: הערות שלא במקום, non sequiturs, והמצאות חסרות קשר. למה? ככה. כי זה מצחיק אותי. בגלל הפער שקיים בין מה שאני חושב לבין מה שאני אומר. וההצלחה של ההומור מתבססת על כך שחברי לשיחה מודעים לפער הזה. הוא מסתמך על כך שהם יבינו שאני לא אומר דברים דווקא בגלל שאני חושב אותם, אלא לפעמים דווקא להפך.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שאני לא נתפס אצל אנשים כמו שאני רואה את עצמי. זה, בפני עצמו, לא מפתיע. קצת יומרני לחשוב שאני מביע את עצמי לחלוטין, או לחילופין קצת יהיה מביך לחשוב שכל כולי פשוט מספיק להעביר לבני שיחתי. אבל עדיין, אני לא יכול שלא להרגיש, כשמישהו לוקח ברצינות הערה שלי, שהוא לוקח אותה ברצינות פשוט בגלל שהוא לא רואה בהערה כזו משהו שאני לא הייתי אומר. כלומר, אם אני אנסה לפשט את הסבך הלשוני של המשפט האחרון, שהערה כמו “לך תקפוץ לשמן רותח” לא מעוררת בשומע פער בציפיות, כי הוא לא ציפה ממני לא להגיד את זה.
ובינינו? זה קצת מעליב.
Dec
29
2008
אז החלטתי לפתוח עוד בלוג. הוא לא הראשון שלי. יש לי כאן, בצד שמאל, קישורים לעוד כמה בלוגים שאני מתחזק ברמה כזו או אחרת של הקפדה. אז למה עוד אחד?
כי השכונה שבה אתה מעלה את הבלוג שלך מאד משמעותית. ואם אני רוצה להעלות בלוג טכני הקשור לתכנות ב-.NET, אז weblogs.asp.net הוא מקום טוב לפרסם בו. ואם אני רוצה בלוג אישי שבו אני כותב דברים שנעים בין הגיגים לקיטורים, אז לייבג’ורנל מספק את הסחורה.
אבל אם אני רוצה סביבה קצת יותר רצינית, ואני רוצה לכתוב יותר ברצינות, אבל לייבג’ורנל הוא סביבה בעייתית. יותר מדי קונוטציות של בנות-14-שכותבות-מה-הן-אכלו-לארוחת-בוקר, ומאז שנמכר לחברה רוסית, כמות הפרסומות גם היא זינקה לה. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהעלות כבר בלוג משלי, על אתר משלי, בדומיין משלי. למה? כי בא לי, בגדול.
אז מה יהיה לנו כאן?
כתיבה יותר פולמוסית/דעתנית. יותר בעברית. קצת על פוליטיקה. יותר על תרבות רשת. קצת על לשון או שפה. קצת מהכל, ממה שמעניין אותי, שזה בגדול הכל.
Dec
07
2008
Mid-winter evening,
alone at a sushi bar—
just me and this eel
- Billy Collins
It’s important, I feel, to have a favorite poet. It’s adds that important veneer of intellectual sophistication: I don’t just read poetry, I have a taste in poetry! None of that first-come-first-served bring-me-whatever-they’ve-got-at-the-buffet poetry reading for me!
And if you do decide on a favorite, it better not be someone that everyone’s heard of. Robert Frost? Emily Dickinson? Shakespeare, god forbid? That’s no sign of a cultured mind! That’s just things you learned in high-school.
But seriously, though, I do have some favorites. Some poets that seem to click more often than others. The first such was Frank O’Hara, with The Day Lady Died and Lana Turner Has Collapsed. But more recently, I’ve really started liking Billy Collins. It started with his Introduction to Poetry, which I’ve read in my Introduction to Poetry class, and today I found a new one of his, which I not only found wonderful, but it linked really well to an old post of mine, and it’s sentiment is one I identify with.
So this whole introduction has been, in effect, just a segue into Billy Collin’s Some Final Words, courtesy of 3QD. It’s lovely.
Dec
05
2008
Old Blues tunes have a tendency to resurface in many incarnations. Back in the first half of the 20th century they would be blues standards that float around regionally, getting many versions over the years. These tend to be very different, reflecting the time, place and origin of their performance. When rock’n’roll co-opted the blues, it added a new spin on many of those old blues songs. When the classic blues-rock began to wind down, newer artists gave their own twists on it.
No real point here. Just going to link to some songs I like.
- Crossroads
- Robert Johnson’s version is the most popular version of the “musician sells his souls to the devil in the crossroads, dying young in exchange for guitar master”.
- Cream’s version is very symbolic of their contribution to early blues rock – take a classic blues standard, play it LOUD and play it FAST. A lot of early Cream and Led Zeppelin songs were blues standards sped up.
- Hey Joe
- Jimi Hendrix’s version is the most popular one, but there are literally hundreds of versions over the years, and the song itself is based on earlier songs covering similar topics – jealousy and murder.
- Robert Plant, Led Zeppelin’s lead singer, recorded a version in 1967, but only released another one in 2002 on the album Dreamland. Appropriately, his version is dreamy, hypnotic, starting relatively slow and quiet but building up to a wonderful crescendo. Befitting the topic, this version is dark and disturbing, and very very good.
- The Leaves, a little known 60’s band, is the first known recording of this particular variation on the song. A curiously cheerful rendition for such a loaded song.
- Where Did You Sleep Last Night
- Lead Belly recorded this between 1944 and 1948, but it’s been around at least 50-60 years before that. Jealousy is a recurring theme here.
- A group of country singers, including Tom Jones for some reason, do a country version of this song called ‘In The Pines’, featuring different lyrics – more yearning than jealous.
- Mark Lanegan, grunge rocker turned dark Nick Cave-style crooner, recorded this dark and pained version in his 1993 solo album, with Nirvana’s Kurt Cobain and Krist Novoselic on instruments. Later, Nirvana would play this in their famous Unplugged show.
That’s it, for now, until I am hit by another bout of procrastination.
Dec
04
2008
Having finished John Steinbeck’s delightful Travels with Charley, I’ve now started reading Michael Chabon’s latest novel, Gentlemen of the Road, a break from his usual 20th century fare taking us to the Caucasus mountains around the turn of the first millennium, while putting his usual Jewish spin on things – an adventure story set in the Jewish kingdom of Khazaria.
I’ll be writing more as my reading progresses, but for now I’ll just note that Chabon managed to stump me three times in the first two pages with words I didn’t know. So in keeping with the tradition of fine book reviewers before me, I’ll elaborate on these words here:
Words Looked Up:
- Shatranj: An earlier form of chess, invented in India but popularized in Persia and the Middle East around the first millennium AD.
- Bambakion: A type of padded under-garment, worn under armour, especially by Byzantine troops.
- Buskin: a knee- or calf-length boot made of leather or cloth which laces closed, but is open across the toes.
on 
on 
on 